הממד הפנימי

האות אלף: הפכים- מים עליונים ומים תחתונים

צורת האות אל"ף מורכבת משתי אותיות יו"ד, האחת למעלה, מימין, והשניה למטה משמאל, המתחברות באמצעות וא"ו מלוכסנת. האר"י ז"ל מסביר שהאות יו"ד העליונה רומזת למים העליונים, האות יו"ד התחתונה רומזת למים התחתונים, ואילו האות הוי"ו רומזת לרקיע שביניהם.
בתורה נזכרים המים כבר בתיאור היום הראשון של מעשה בראשית: "והארץ היתה תהו ובהו... ורוח א-להים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). בשלב ראשוני זה לא היה ניתן להבחין בין המים העליונים למים התחתונים, ולכן מתארים חז"ל שלב זה כ"מים במים". רק ביום השני של הבריאה, הפריד ה' יתברך על ידי מתיחת הרקיע בין שני סוגי המים, כתוב (שם ו-ז):

"ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן".

בעבודת הנפש, כפי שמלמדת החסידות, המים העליונים רומזים להרגשת שמחה המתעוררת מתוך חווית קרבה לה' יתברך, ואילו המים התחתונים רומזים להרגשת מרירות, המתעוררת מתוך הרגשת ריחוק מה', וכדברי הזוהר על מאמר המים התחתונים: "מים תתאין אינון בוכין ואמרין אנן בעיין למהוי קדם מלכא" [המים התחתונים בוכים ואומרים, אנו רוצים להיות לפני המלך]. חוית הריחוק מן ה' הינה חלק מסבלו של העולם, אשר טרם מצא את תיקונו וטרם נגאל. משאלת המים התחתונים להיות לפני המלך תתמלא בזמן הגאולה הכללית, את אשר יתקיים הפסוק "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב).
בספרי הקדמונים נאמר כי למים יש שתי תכונות 'עצמיות', רטיבות וקרירות. בשורש הדברים, תכונת הרטיבות מתגלה במים העליונים, ותכונת הקרירות מתגלה במים התחתונים. רטיבות המים העליונים נובעת מהיותם מאוחדים עם ה', ולכן הם מלאי חיות המתבטאת בתכונת הרטיבות. קרירות המים התחתונים רומזת להרגשת התסכול והשפלות מהיותם נפרדים ורחוקים מה'.
ביתר העמקה, מבואר בתורת החסידות, כי שני סוגי המים מייצגים שני סוגים של מודעות לאלקות, שתי דרכים בהתבוננות בעבודת ה'. נקודת המבט של המים העליונים היא חווית אחדות ה', ובדרך ממילא מתאחדת ומתבטלת כל המציאות בתוך הויתו המוחלטת של ה' יתברך, "אין עוד מלבדו", התבוננות זו מובילה להרגשת מתיקות ועונג בעבודת ה'. נקודת המבט של המים התחתונים היא חווית רוממות ה', כאשר בדרך ממילא מורגש הפער האין-סופי הקיים בין מציאות ה' יתברך לבין מציאות האדם, התבוננות זו מובילה להרגשת הכנעה ושפלות בנפש.

"אל תאמרו מים מים"

הגמרא מספרת:

תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס [הכניסה לפרדס היא עליה בעולמות רוחניים על ידי התבוננות וכוונות קבליות], ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

בכתבי האר"י ז"ל מוסבר:

דע כי אלו הם סוד שני יודין אשר באלף, כי כל יו"ד הוא אבן כנודע. אל תאמרו מים, שלא יעשו פירוד בין מים עליונים של החסד למים התחתונים של הגבורות גשמים כי הוא"ו שבאל"ף מחברם.

דהיינו, מקום "אבני שיש טהור" הוא נקודת החיבור שבין המים העליונים והתחתונים, וב"מקום" זה אסורה ההכרזה 'מים מים', כלומר אסור לחשוב שקיים פירוד בין המים העליונים לתחתונים (הביטוי "אבני שיש טהור" מלמד שיש כאן אחדות פשוטה ללא מורכבות, וכביטוי "כעצם השמים לטֹהר"). לפי המבואר לעיל, המים העליונים והתחתונים הם בעצם שני הפכים - שמחה לעומת מרירות, הרגשת בטול והתאחדות עם ה' לעומת הרגשת ריחוק ושפלות. אם כן, הוראת ר' עקיבא שלא להפריד בין המים העליונים לתחתונים פירושה שבמקום עליון זה מתגלה שה' יתברך הוא "נושא הפכים" בעת ובעונה אחת [אמנם השכל האנושי אינו יכול לתפוס ממש את המושג "נשיאת הפכים", שהרי כיצד יתקיימו יחד שני דברים הסותרים זה את זה, אך מעל לשכלנו המוגבל קיימת מדרגה כזו, הנקראת גם "נמנע הנמנעות" - שהקב"ה אינו מוגבל כלל, גם ממה שבהשגתנו הוא בגדר הנמנע].
בעבודת הנפש, זה הוא האיחוד בין הרגשת קירבת ה' לאדם עם הרגשת שפלותו וריחוקו של האדם מה' יתברך בעת ובעונה אחת.

גילוי אות האל"ף במתן תורה

חז"ל מלמדים במדרש:

אמר הקב"ה "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", משל למה הדבר דומה? למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". כשבקש ליתן את התורה בטל את הגזרה הראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל, שנאמר "וירד ה' על הר סיני", וכתיב "ואל משה אמר עלה אל ה".

פתיחת התורה באות בי"ת (העולה בגימטריא 2), "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", רומזת לבריאת שני סוגי מציאות, עליונים ותחתונים, שמים וארץ, כאשר בחיצוניות הינם נפרדים זה מזה. אמנם עשרת הדברות נפתחות באות אל"ף, כדי לציין כי בפנימיות מתקיימת אחדות המתגלה בנתינת התורה לעם ישראל, "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).

איחוד האות יו"ד העליונה - המציאות העליונה עם האות יו"ד התחתונה - המציאות התחתונה היא באמצעות האות וא"ו, אות החיבור של התורה, הנקראת גם "וא"ו החיבור".

הבדלה ואיחוד ע"י תורה ומצות

האות וא"ו שבאמצע האות אל"ף מבדילה בין שתי אותיות היו"ד, אך בעת ובעונה אחת גם מחברת ביניהם. כח החיבור של האות וא"ו מרמז לכח התורה והמצוות. על ידי מחויבותו של האדם לעבוד את ה' יתברך, באמצעות התורה והמצוות, מצליח האדם להגיע לאיזון רגשי פנימי בנפשו ולאחד בין מצבי הריחוק והקירבה, המנוגדים זה לזה. העונג בקניית החכמה העליונה החבויה בתורת ה' מקשר את האדם עם המים העליונים והרגשת השמחה. ההכנעה המלאה בקבלת-עול מלכות שמים, המתבטאת דוקא בשמירת ועשיית מצוות הבורא יתברך, מחברת את האדם עם המים התחתונים והרגשת המרירות (הרגשת המרירות נובעת מתוך עשית המצוה מתוך תחושת ציווי ופקודה בלבד, אך מרירות זו מתמתקת על ידי הרגשת החיבור - הצוותא - של האדם עם ה'' בעת עשית המצוה). האיזון המושלם והחוויה הבו-זמנית של שמחה ומרירות מבוטאים בלשון ספר הזוהר הקדוש, "בכייה תקיעא בלבאי מסטרא חדא וחדוותא בליבאי מסטרא אחרא", [בכייה תקועה בלבי מצד אחד וחדוה בלבי מצד אחר]. כח התקיעה רומז לכח הדעת - כח החיבור והיחוד בין שני דברים (כיחוד איש ואשה, בו נאמר "והאדם ידע את חוה אשתו") - והוא סוד האות וא"ו המונחת בין שתי אותיות היו"ד של האות אל"ף. בכוח הדעת הזה, המחבר מים עליונים ומים תחתונים, זוכה האדם על ידי קבלת עול מלכות שמים, במחויבות לתורה ולמצוותיה.

סוד האות אל"ף - סובב, ממלא ורשימו

בקבלה ובחסידות מבואר כי אורו של ה' נאצל לצורך בריאת העולמות בשתי דרכים שונות, ובלשון הזוהר הקדוש "איהו סובב כל עלמין.. איהו ממלא כל עלמין" [הוא סובב את כל העולמות הוא ממלא את כל העולמות]. אור אין סוף הסובב כל עלמין מקיף את כל המציאות ומהוה כל נברא ונברא מאין ליש בפועל ממש, אך אין הוא נקלט ומורגש בתודעת הנבראים עצמם. אור אין סוף הממלא כל עלמין הוא האור הפנימי המתגלה וממלא כל פרט בבריאה (או כל "כלי") ונותן לו את חיותו הפנימית כפי ערך מהותו ואיכותו.
באות אל"ף, האות יו"ד העליונה רומזת לאור אין סוף הסובב כל עלמין, ואילו האות יו"ד התחתונה רומזת לאור אין סוף הממלא כל עלמין. האות וא"ו המבדילה וגם מאחדת בין שני סוגי האורות הנאצלים, רומזת לסוד הצמצום הראשון של אור אין סוף (בחינת "אור אין סוף" שלפני הצמצום מהוה את המקור לאור אין סוף הסובב כל עלמין ואור אין סוף הממלא כל עלמין שלאחר הצמצום), ולרושם האור ("רשימו") ששרד לאחר הצמצום. סוד אור הרשימו הוא לחבר את שני סוגי האורות, הסובב והממלא.
מחד גיסא החוויה הנפשית הקשורה לאור אין סוף הממלא כל עלמין, אשר מאיר את הנברא בצמצום רב ועצום לפי הגבלת כמותו ואיכותו של הנברא, גורמת לשמחה והרגשת קירבת אלקים. אך מאידך גיסא, מורגש בנפש הריחוק מאור אין סוף הסובב כל עלמין, המוחלט והבלתי נתפס כלל בתודעה (למרות שממנו עיקר התהוותו של הנברא מאין ליש בפועל ממש). תחושת ריחוק זו גורמת להרגשת מרירות בנפש. השמחה השלמה נמצאת רק כאשר האדם נשאב לחלוטין אל תוך עצמות ה', וכביטוי ספר הזוהר הקדוש "לאשתאבא בגופא דמלכא" [להשאב בגוף המלך]. השאבות זו נעשית על ידי הכרה שעיקר ואמיתת הדבקות בעצם האור הוא דוקא למטה בקיום רצונו המתגלה בתורה ובמצות (הרמוזים באות וא"ו כנ"ל), המאחדים בין הרגשת המרירות לשמחה.