מהלך חיי ישראל מסתובב סביב שאלת הקיום בארץ ישראל - האם העם בגלות או בגאולה. רק בארץ מתאפשר קיום מלא של תורה ומצוות, ובחסידות מוסבר שבארץ ישראל נבנה "בנין פרצוף רחל" - נחשף ומתעצב הטבע היהודי האמיתי. בגלות קיום המצוות (החלקי) וחיי הקהילה שייכים ל"פרצוף לאה" - לחשיבה המודעת. כלומר, בחו"ל היהדות היא ענין שכלי ומחושב, ורק בארץ מתגלה היהדות כטבעית לנפש היהודי, ומתבררת זרימת הטבע היהודי בקיום המצוות - חשיפת טבע יהודי אלקי ויחודי היא תכלית מתן התורה והמצוות.

עיקר ישוב הארץ וקיום המצוות התלויות בה היא מצות השמיטה, ועובדת היות השמיטה תכלית מתן תורה עולה בפשטות מפתיחת פרשתנו: "וידבר הוי' אל משה בהר סיני... ושבתה הארץ שבת להוי'". "ענין שמיטה אצל הר סיני" נעוץ בתרומה המכרעת של מצות השמיטה לחשיפת הטבע היהודי. השמיטה היא זמן הסיכום והמיצוי של כל מה שהושג בפיתוח ובבנין ההדרגתי של הטבע היהודי במשך שש שנות עבודת הארץ וישובה, ורק בה מבשיל ומוטמע טבע זה - תוך שהאדם מפנה עצמו מעבודתו כדי לסדר את השגיו ולהפנימם כראוי.

על תוכן הדברים נעמוד תוך עיון בדברי מורנו הבעש"ט, שדרש מהפסוק "שש שנים תזרע כרמך וגו' ובשנה השביעית" כי יש שבע דרכים בעבודת ה' - או, מוטב לומר, שבעה טיפוסים ה'מסתובבים' סביב עבודת ה'. בפועל תאר לנו הבעש"ט שלשה אנשים שלא הולכים בדרך ישרה (המסודרים לפי חומר מצבם, מהקשה לקל) הנבדלים זה מזה ביחסם למצבם:
א. מי שחוטא ואינו חש בכך, ואף חושב שדרכו טובה - מצבו רע מאד והוא נמצא "בנוקבא דתהומא רבה".
ב. מי שיודע שדרכו רעה, אך מיואש מכל אפשרות של שינוי ותיקון, במחשבה ש"מה שהיה הוא שיהיה" ואין ביכולת האדם להשתנות - זהו אדם שחש גרוע, אך בטבעו הוא משלים עם מצבו.
ג. מי שיודע על דרכו הרעה, ובצערו מתפלל תמיד לה' יתברך שיעזור לו להשתנות - אדם זה "עושה יחוד" בתפלותיו לה'.

מכיון שהבעש"ט לא בא לסתום ולהעלים את ז הדרכים שהזכיר בדבריו, יש להשלימן, בהנחה שבטיפוסים שהוא תאר טמון מפתח להבנת כל הדרכים - שבהם כלולים כל קוי האופי בעבודת ה', ומדמותם ניתן להסיק כיצד ינהג בעל אופי דומה ברמת עבודת ה' אחרת. שלשה קוי אופי בסיסיים תאר הבעש"ט: קו מודעות עצמית מופרזת וגאוותנית (המתבטא בהצדקה עצמית של החוטא); קו של השלמה עם המצב (המתבטא ביאוש משינוי נחיתות שהאדם מודע לה); קו של שאיפת שינוי והתקוממות נגד המצב (המתבטא בתפלה לעזרת ה' בשינוי).