לבלתי ידח ממנו נדח

חמש מאות שנה הפצירו צדיקים שיורידו את נשמת הבעל שם טוב הקדוש לעולם, אך הנשמה לא נתרצתה לירד, ולבסוף ירדה. וכך היה המעשה:

פעם נתעורר רעש גדול בשמים, נשמות צדיקים הרעישו שתבוא הגאולה השלמה, כי בא מועד! אלו טוענים בכה, ואלו טוענים כנגדם שעוד אין השעה כשרה לכך, שכן רבות הן הנשמות הצריכות תיקון ומה תהא עליהן? והללו משיבים: אינו בדין שיסבלו כל כלל ישראל בגין נשמות אלו.

הסכימו כולם שמכיון שנמצאת איתם נשמה גדולה, נשמת הבעל שם טוב, ישאלו את פיה. והשיבה: הלא מפורש בקרא – "לבלתי ידח ממנו נדח!" אמרו לה: הרי כלל ישראל סובל מחמתן זה זמן רב כל כך, ועד מתי יסבלו?

לכן דרשו הימנה שתרד היא לעולם ותתקן את אותן הנשמות, ועל ידי זה ירדה נשמת הבעל שם טוב לזה העולם.

ופעם אחת הרעיש הבעל שם טוב להביא הגאולה, והשיבו לו מן השמים: הלא אתה עיכבת את הגאולה עד שיבואו כל הנשמות על תיקונן, ומה אם כן רצונך עתה?

מאמר מרדכי אות א

עָלוֹת ינהל

חוש האחריות וההתקשרות לכל פרט ופרט היא תכונתו של רועה נאמן, כזה המתואר בכתוב: "כרועה עדרו ינהל, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל".

כשמדברים על רועה, עולה מיד דמותו של משה רבינו – 'רעיא מהימנא'. הוא אשר מסר נפשו על עם ישראל באמרו: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". כי בשורש נשמתו של רועה אמיתי חקוקה ההתקשרות והמסירות לכל פרט ופרט שבעדרו.

בכלל מזכיר המעשה את משה רבינו, שגם הוא נתבע לקחת אחריות על מציאות שנשתלשלה בגינו. מבואר בספרים שמשה רבינו קירב את ה'ערב רב', מתוך דאגתו לניצוץ ישראל שהתבולל בתוכם.

רק הוא יכול היה לקרבם, מאחר והיה אחוז בכל מהותו בדעת אלקים טהורה ומבוררת, ולפיכך נתבע לחזור ולהופיע בכל דור ודור על מנת לקחת אחריות על הנפשות הללו ולדאוג לתיקונן.

מי שמוסר נפשו על הדבר, הוא שבכחו להביאו לידי תיקון שלם. בכך שנשמת הבעל שם טוב היתה זו שהתעקשה והכריעה שלא ידח ממנו נדח, הצביעה על עצמה כעל היחידה שיכולה להיות צינור של חיים וגאולה לאותן הנשמות הנדחות.

האכפתיות מורה על כך שקשורים באמת, שהמחשבה עסוקה באותו הדבר שממנו אכפת ושסופה לטכס את העצה הנכונה איך לפעול בו פעולה גמורה.

בין אור לחושך

חמש מאות שנה מיאן הבעל שם טוב לרדת לזה העולם. אם מתבוננים בסדר הדורות, מגלים שהבעל שם טוב שייך לחציו השני של האלף הששי לימות עולם. התגלותו בשנת ה'תצ"ד היתה קרובה מאוד לשנת החמש מאות – מחציתו המדויקת של האלף, שהיא למעשה זריחת החמה של יום הששי.

מה בין לילו של ששי ליומו? יום הששי הוא המאוחר משני ימות המשיח, והוא הוא ערב שבת – המכין לשַבָּתוֹ של עולם, יום שכולו טוב, יום שכולו ארוך.

הלילה הוא חשוך, בו אנו אפופים בצרות של עקבתא דמשיחא ובחשכה הכפולה והמכופלת השוררת בעולם דוקא ברגעים האחרונים שלפני זריחת החמה.

יש אורות שמעלתם היא בכך שהם מסייעים לנו לעבור את החושך. שלהבות קטנות המבליחות בתוך ים של חשיכה, ומחזקות את הלב באמונה ובבטחון שעוד יאיר היום.

אך לא כזו היתה נשמת הבעל שם טוב. הבעל שם טוב לא התאים למציאות של חושך. כולו היה אור, אהב אור וציוה להדליק תמיד נרות נוספים. להבת אורו מניסה את כל הצללים, פורצת את כל הגבולות. לרדת לעולם מבלי שיוכל להאיר בו כדבעי, מבלי שיוכל לגלות לו את כל כולו – איננו רוצה.

עם זריחת החמה זרח אורו, וכל הרוצה לזכות ולקרב את ביאת השבת ימהר וישים בכליו ככל אשר יוכל מן האור הזה. "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת"!

הולך ואור

כתשלום מה שנתבאר עד כאן, נעתיק קטע מתוך מאמר דא"ח בכתב יד שלא נודע למי הוא. מאמר זה מכוון כולו לברר את סדר התגלות הבעל שם טוב ואת מקומה ותפקידה בתהליך הגאולה, שראשיתו באיילת השחר הזורחת קמעה קמעה, וסופו "הולך ואור עד נכון היום".

להבין הקושיה הידועה: אם תורת הבעל שם טוב אמת, ובלא זה אין יכולים לעמוד בקשרי המלחמה של הסטרא אחרא, למה לא נתגלה בימים הקדמונים? כי אנו רואים שדוקא בשנת ת"ק לאלף הששי נתגלה בעולם ולא קודם לזה.

העניין הוא כך, כי אלף שנים למעלה נחשב כיום אחד, כדכתיב "כי אלף שנים בעיניך" כו', ויש בזה ערב ובוקר, ולכן כל הזמן עד אחר אלף הששי – ת"ק הראשונים נקרא לילה, ונמצא שמשנת ת"ק מתחיל הבוקר של אלף הזה, ועיין באור החיים פרשת צו על פסוק "היא העולה".

וכתיב "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו", שצריך הכנה לשבת, ומצוה על פי שו"ע לטעום מכל מאכל שנתבשל לשבת שנאמר: "טועמיה חיים זכו", וכן הוא בכלל – אלף השביעי נקרא יום שכולו שבת, ואז תהיה הסעודה מלויתן ושור הבר. וידוע הפירוש על פי חסידות שיתגלה פנימיות התורה על ידי משיח שיבוא בב"א, וזה נקרא סעודת הצדיקים מנשמות הנקראות נוני ימא שהם נקראים לויתן מתורה ומצוות שלהם, וכל נשמות מעלמא דאתגליא מתורה ומצוות שלהם נקראים שור הבר.

ועל כן כיון שהתחיל יום הששי – שנת ת"ק – היתה הזכות והמצוה לטעום מהמאכלים של שבת, ולכן נשלח לעולם הזה הבעל שם טוב ז"ל לגלות פנימיות התורה. וכל מה שיתגלה פנימיות התורה על ידי הצדיקים עד ביאת המשיח זה נקרא טעימה בעלמא, ועיקר הסעודה תהיה לעתיד.

אבל קודם לזה לא היה ביכולת לנשמות בגופים לטעום מאילנא דחיי, הגם שנתגלה נשמת האריז"ל בשנת של"ג וגילה חכמת הקבלה, אך זה היה מעט מזעיר רק לתלמידיו הקדושים ונקרא בחינת יניקה.

ועל זה רומז בגמרא הסוד "משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה", כי בשנת של"ג וד' חודשים כלו שני חלקי הלילה והתחיל חלק השלישי מהלילה, עד שנת ת"ק שהיא משמרה שלישית. ועל כן התחילה עליות השכינה מעפר, כי מאז כלה גזירות שמד, והתחיל לירד בעולם נשמות דתיקון.

לכן מה שתלמידי האריז"ל גילו חכמת הקבלה נקרא רק בחינת יניקה, וזהו תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת קאי על השכינה הקדושה שהתחילה לקום מעפר, אך בשנת ת"ק התחיל להתנוצץ בעולם אור היום לכל באי עולם.

מתוך הספר "אור ישראל"בספר ניתן לראות הערות ומקורות