בעדת צדיקים

כשהיה הבעל שם טוב בן חמש שנים קרב יום פטירת אביו הצדיק רבי אליעזר, שהיה איש זקן. יום אחד קרא אותו אביו אליו ואמר לו: ראה בני, הנני הולך בדרך כל הארץ. רואה אני שתאיר את העולם בתורתך, אך לא אזכה אני לגדל אותך.

שני דברים אני מצוה אותך: אל תירא משום דבר כי אם מהקב"ה, ואז יהיה הקב"ה אתך כל ימיך. אהוב כל איש ישראל בכל עומק לבך, בלי הבדל מי הוא ואיך הוא.

לא עברו שנים רבות וגם אמו הזקנה שבקה חיים לכל חי, ונשאר יתום מאביו ומאמו. אנשי העיר דאגו למחסורו ולחינוכו ומסרו אותו למלמד, וראה הצלחה גדולה בלימודו ורוח ה' החלה לפעם בקרבו.

אחרי אשר למד אצל המלמד היה בורח מהחדר אל היער ליום או ליומיים, ובא בחזרה להמלמד ולמד כרגיל. כן אירע כמה פעמים, ואיש לא ידע מה הוא עושה ביער.

בהיותו בן שבע שנים לערך בא יום אחד ליער, ומרחוק ראה והנה איש יהודי עומד אצל אילן מעוטף טלית ותפילין ומתפלל בדבקות ובנעימות, אשר לקח לבב הבעל שם טוב, שטרם ראה דבקות כזו בעירו אקופ בעת התפילה.

אחר התפילה ישב האיש ללמוד. אחרי שלמד השיעור שלו הוציא משקו פת יבש וצלוחית מים, ונטל ידיו ובירך גם ברכת המזון בדבקות ובנעימות. אחרי כן נטל שקו ומקלו והלך לו לדרכו.

הבעל שם טוב יצא ממחבואו והלך לקראתו, להיוודע מי הוא האיש הזה. וירא האיש והנה נער קטן הולך לו ביער, ויקרא אותו אליו ויאמר לו: איך אין אתה ירא ללכת יחידי ביער, הלא צעיר לימים אתה!

ויען הבעל שם טוב: אבי ציוה עלי קודם שנפטר שלא אירא כי אם מהקב"ה.

ויאמר האיש: האם אין אתה בן הצדיק רבי אליעזר מאקופ? ויען: כן, אבי הוא הצדיק רבי אליעזר מאקופ.

אז ישבו שניהם על גזע אילן, והאיש הוציא גמרא 'פסחים' ולמד אתו.

ויאמר האיש: רוצה אתה ללכת עמי? ויען: כן, רוצה אני. באשר תלך, אלך עמך.

האיש הלך עמו ממקום למקום, פעם בעיר ופעם בכפר, ולא ביקשו צדקה משום אדם, כי אם מכספו זן את עצמו ואת הבעל שם טוב, ובכל מקום מנוחתם למד אתו. כך עברו שלוש שנים מיום שנתלווה אליו.

פעם אמר לו האיש: היום אביא אותך אל איש צדיק נסתר וגאון גדול. שמו רבי מאיר, משכנו ביער ומלאכתו שמוציא משורשי האילנות מן זפת ועוד דברים שמוציאים מהשורשים אחרי שמבשלים אותם. בכל יום הוא הולך לעיר להתפלל, ואנשי המקום אין יודעים גדולתו בחושבם שהוא בעל מלאכה פשוט, ובאמת הוא ראש הצדיקים הנסתרים ואין עושים מאומה בלתי עצתו.

הבעל שם טוב הסכים, והלך אל רבי מאיר ולמד אצלו לערך ארבע שנים. שם נתוודע אל הצדיקים הנסתרים ונמנה על חבורתם, עד שאחר כמה שנים שמעו גם הזקנים שבהם לחוות דעתו בעניינים רבים.

רשימות דברים ג, עמ' ח

הולך בדרך כל הארץ

שני הקצוות התוחמים ביניהם את חייו של אדם הם 'ביאה' ו'הליכה'. "ברוך אתה בבואך" אומרים לנשמה הנולדת, "וברוך אתה בצאתך" לנשמה הנפטרת מן העולם.

אמנם משמעות התיאור של הפטירה כתנועה של הליכה, היא שאין מדובר בחדלון של החיים שהיו עד כה. ההליכה ממשיכה את הביאה. הנשמה החלה במסע בבואה אל העולם הזה, וכעת היא ממשיכה את אותו מסע והולכת הלאה – "ילכו מחיל אל חיל", כנדרש על הצדיקים שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אין הפסק לחיותם.

שלמה המלך אמר בחכמתו כי "עת ללדת ועת למות", וכלל נקוט בדרכי המדרש כי 'הכל הולך אחר הפתיחה'. גם כאן עיקר הפסוק הוא "עת ללדת", ואילו "עת למות" אינו אלא פרט אחד בתוך מהלך החיים, המתפתחים והולכים החל משעת הלידה.

כך מסתבר גם מגוף הדברים, שהרי כל שאר ה'עתים' המוזכרים בדברי שלמה כולם מעשים מודעים ובחיריים שאדם נדרש לעשות בשלב מסוים, ואל תצא המיתה מכללם.

'לא' – תכבה

בגירסא זו של צוואת אבי הבעל שם טוב, מופיעים שני הציוויים בהקשר לאמירה שמתוך רוח הקודש – רואה אני שתאיר את העולם בתורתך. לכן יש להבין את הקשר בינם לבין היעוד הזה.

האהבה לכל יהודי היא ודאי כלי חשוב להארת העולם כולו, שכן "כמים הפנים לפנים" כל משפיע צריך להתעצם באהבת המקבל, על מנת לעורר בקרבו אהבה חוזרת ורצון לקבל ממנו ולהתקשר אליו.

באשר ליראה, יש לומר שאבי הבעל שם טוב ראה ברוח קודשו גם את ההתנגדות העצומה והסכנות הרבות שיעמדו בדרכו של בנו ובדרכם של ממשיכי דרכו בכל הדורות כולם, וראה לנכון לחזקו ולאמצו.

בדומה לכך, אמר הרב המגיד לתלמידו המובהק – אדמו"ר הזקן:

"אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". אתה תלמידי הנך נצרך להאש תמיד, לפי שעליך הוטל לכבות 'לא' גדול (של המנגדים). אתה תכבה את ה'לא', וה' יתברך יהפוך את ה'לא' ל'הן'.

אש בוערת של יראה והתקרבות תמידית לה' יתברך נדרשת על מנת להפיץ את מעיינות חידושיו האלקיים של הבעל שם טוב, ולהביא לכך שכל 'לא' יכבה מאליו ויעלה גם הוא בלהב אש.

משקל היראה והאהבה

באופן אחר אפשר לקשר את שני הציוויים זה לזה: היראה הטהורה באה להציל את הבעל שם טוב מן הצרות והמחלוקות העתידות לסובב אותו מכל צדדיו, אמנם רפואה אחרת יש לפחדי שוא ולזעזועי נפש של "יעלו שמים ירדו תהומות", והיא אהבת ישראל.

אחוז גבוה מאוד מכלל כל הבעיות והמשברים הנפשיים, יסודם בכך שאדם מכונס ומרוכז בעצמו יתר על המידה. אדם עובר זעזועים רבים, וקורה לעתים לא רחוקות שהוא נופל ממדרגתו. אם אין לו אלא את עצמו, את ישותו הפרטית, אזי המשבר הוא חריף מאוד – "מאן דנפיל מדרגיה אקרי מית"!

אמנם, אם הוא קשור בלבו ובנפשו לכלל ישראל, קשר שיש בו שיתוף והזדהות, הרי ש"אין ציבור מתים". ההתכללות בזהות הציבורית נוסכת באדם כחות שאינו יכול לגייסם לבדו ונותנת טעם לחיים, גם כשבתוך הבית הפרטי הכל שומם.

כמה מצוות מדריכות אותנו בכיוון זה – המצוה הכללית של אהבת ישראל, מצות התפילה בציבור וההדרכה להיות 'מעורב בדעת עם הבריות'. ביסוד כולן עומדת הכרה שבעיקרו של דבר אין נפשות ישראל עומדות כל אחת לעצמה בלבד, אלא משתלבות כולן לכלל קומה אחת ממש.

מתוך כך, הן מקיימות ביניהן יחסי ערבות הדדית הדוקים. כל אחת יכולה להשפיע על חברתה לטוב או למוטב, ויתירה מזו – כל אחת יכולה גם למצוא טעם לחייה שלה ממש על ידי התמסרות לטובת חברתה או לטובת כלל נפשות ישראל.

'בעל שם' במובנו הפשוט הוא רופא נפש. אולי יסודות חכמת הרפואה של הבעל שם טוב באו לו מצוואה זו של אביו הקדוש.

מתוך הספר "אור ישראל"בספר ניתן לראות הערות ומקורות