לעשות נחת רוח

סיפר הרבי הריי"ץ:

קודם התגלות הבעל שם טוב היה מנהגו לבקר יחד עם חבריו הצדיקים הנסתרים בערים ובכפרים, שם היה מעודד ומחזק את היהודים הפשוטים בעבודת ה'.

באותם ימים היו עדיין הזכרונות מהרציחות הגדולות של שנות ת"ח ות"ט טריים מאוד, ובסביבת נדודיו של הבעל שם טוב לא היתה משפחה שלא יכלה לספר את קורותיה בימים ההם, סיפורים מטילי אימה ופחד על מה שעברה והקרבנות שהקריבה.

בין המגידים שהיו משוטטים בימים ההם ממקום למקום להטיף מוסר לקהל, כנהוג בקהילות ישראל מקדמת דנא, היו שני סוגים:

א. מגידים שדיברו על אמונה ובטחון, מסירות נפש על תורה וקידוש השם, והביאו מדברי חז"ל על כחם הגדול של היהודים בכל אלו. בדבריהם היו מעוררים בקהל השומעים כחות עמוקים של אמונה בה' יתברך, והיו מעודדים אותם ומחזקים את רוחם.

ב. מגידים שהיו מוכיחים ומייסרים את קהל שומעיהם, והיו משתדלים להפחידם ככל האפשר. הם היו מדברים בהרחבה על עונשי העבירות, ובדברי מוסרם היו מציירים את ה' יתברך כאל קנא ונוקם המעניש קשות על כל חטא ועוון, קטן וגדול.

אירע שבשטף דיבורם היו פולטים מפיהם ביטויי קללות, שעל דבר זה וזה ישלח עליהם הקב"ה ח"ו כל מיני פורענויות, דברים שהיו משפילים את רוחם של השומעים.

המגידים היו בדרך כלל יראי שמים ותלמידי חכמים, ובודאי התכוונו לטובתם של ישראל שייטיבו מעשיהם, אך לא בכל פעם היו מוצאים את המילים המתאימות. כך, על ידי הסגנון האמור, נקבע בעיני רוחם של בני ובנות ישראל הפשוטים שהקב"ה – שהוא אל רחום וחנון, טוב ומטיב לכל – הוא ח"ו אל קנא, מייסר ונוקם.

במידה מסוימת השפיע על כך עצם מהות טבעו של המגיד והמוכיח. מגיד שהיה במידותיו הטבעיות טוב עין ובעל רחמים, היה מבטא גם את ביטויי המוסר החריפים ביותר בעדינות וברחמנות. אך כשהמגיד בעצמו היה בטבעו אדם קשה ובעל מידות קשות, היה מבטא את ביטויי המוסר בחריפות רבה, במרירות וברוגז רב, כאשר כל מילה פוגעת וחורכת. קולו הרועם והמאיים בלבד היה מטיל אימה ופחד.

באותם זמנים, כאמור, היה הבעל שם טוב מבקר בעיירות ובישובים יחד עם חבריו, והם היו משוחחים עם היהודים הפשוטים ומחזקים אותם באמונה ובבטחון.

היו עיירות בהן רוב התושבים יהודים פשוטים בעלי מלאכה ועובדי אדמה, ועם זאת היו יהודים נאמנים וחרדים לדבר ה'. כל ימות השבוע היו עובדים קשה, מתפללים בציבור שלוש פעמים ביום ולפנות בוקר אומרים את כל התהילים. בשבת אמרו פעמיים את כל התהילים בציבור, לפנות בוקר ואחרי הצהריים, ומעת לעת היה מישהו אומר בפניהם פסוק חומש או משנה מפרקי אבות.

הבעל שם טוב היה שואב נחת רבה מיהודים פשוטים אלה, מתפילתם הפשוטה והתמימה, מאמירת התהילים שלהם ומחיי המשפחה היפים והטהורים שלהם.

אז היה הבעל שם טוב לבוש כבעל מלאכה פשוט, והתהלך במעיל הפרווה המפורסם שלו בין יהודים אלה. הוא אהב להיפגש עם ילדיהם הקטנים, הנערים והנערות, והיה מלמדם לומר 'שמע ישראל', 'מודה אני', 'תורה ציוה', 'בידך אפקיד רוחי', והכל בעין טובה של מדריך ומנהיג אומן.

באחד מימי הקיץ הגיע הבעל שם טוב לעיירה אחת, שהה בה כמה ימים והאזין לאנחותיהם העמוקות של יהודי העיירה על מצב פרנסתם החמור. היה זה קיץ חם ביותר שפגע קשות בשדות התבואה ובגני הירק שלהם, והיתה באמת רחמנות גדולה על כל העיירה.

הבעל שם טוב כבר עמד לעזוב את העיירה, אבל הרחמנות הגדולה על תושביה נגעה ללבו. הוא החליט להזמין כמה מחבריו הצדיקים הנסתרים, על מנת לעורר יחד עמם רחמי שמים עליהם.

למחרת הגיעו לעיירה כמה מן הצדיקים הנסתרים, וביחד עשו פדיון נפש עבור כל העיירה. הם התפללו, והשי"ת המתאווה לתפילתם של צדיקים ומקיים בקשתם נענה לתפילתם. השמים התעננו וגשמי ברכה ניתכו על השדות ועל גני הירק. העיירה נתמלאה שמחה רבה, פני התושבים האירו מרוב שמחה ונשקפה מהן תודה עמוקה לחי העולמים, אשר ישועתו כהרף עין.

בתוך כך הגיעו אנשים מהשדות וסיפרו נפלאות הבורא, שגשמי הברכה החיו את גידולי הקרקע. בעיירה היה ששון ושמחה – אנשים ונשים, זקנים וצעירים, ילדים וטף מדברים על הניסים ועל הרחמנות שריחם עליהם השי"ת, בשלחו אליהם את שליחו הטוב – גשמי הברכה.

ביום חמישי בערב החליטו ראשי הקהל ונבחרי העדה שבשבת הבאה יעשו 'שבת הגדול'. שלוש פעמים יאמרו באותה שבת את כל התהילים בציבור, ובפעם השלישית – היתירה על הרגיל – מוכרחים כולם להשתתף. ועוד החליטו כי בגלל החסד הגדול שעשה אתם השי"ת, יכינו לקראת 'שלוש סעודות' מין מאפה מתוק לחלקו לילדים ולספר להם את חסדי השי"ת.

משראו הבעל שם טוב וחבריו הצדיקים הנסתרים איך שכולם מודים להשי"ת, ובשמעם את ההכרזה אודות השבת הבאה, שמחו מאוד. ונשארו בעיירה לראות את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים שיהיו.

והנה, ביום ששי לפנות בקר הגיע לעיירה מגיד אחד. מיד בבואו הלך אל ראש הקהל, לבקש רשות לדרוש למחרת לפני הקהל. לפי מכתבי ההמלצה שהיו בידו היה מיוחד בתורת המגידות, ודי היה לו בכמה רגעים של דרשנות כדי שהקהל יתמוגג בבכי. נאמר עליו שדרשותיו עושות בעלי תשובה.

ראש הקהל היה יהודי פשוט, אבל יחד עם זאת חרד לדבר ה'. הוא כיבד את המגיד וסיפר לו ששבת זו נקבעה אצלם כשבת של הודאה, ובזמן שהיה מתאים לדרשתו – כבר קבעו אמירה נוספת של ספר תהילים.

כאשר שמע המגיד את דבריו, גידף את ראש הקהל על כך שהוא מבזה את התורה הקדושה ואינו מכבד כראוי תלמיד חכם כמותו. מה זאת אומרת לענות לתלמיד חכם כמוני שאין זמן פנוי לשמיעת דרשתי? לשינה ולאכילת מאפה יש לכם זמן, ואילו לשמוע דברי מוסר אין לכם זמן?! הגיהנם יהיה קטן מדי עבורכם! והוסיף מטר קללות כהנה וכהנה על ראש הקהל ועל אנשי העיירה.

ראש הקהל, שנרעש ונפחד, בקש מחילה מהמגיד וביקש ממנו שיסור אתו אל הרב דמתא, לדבר עמו על הזמן המתאים לשמיעת דרשתו.

המגיד אמר לראש הקהל שלפי התקנות כשמגיד מגיע לעיירה עליו לגשת אל ראש הקהל לבקש רשות לדרוש, אבל אין הוא מחוייב ללכת אל רב העיר. מגיד רגיל מחכה עד שהרב ישלח אליו שליחים נכבדים להזמינו אליו, ומגיד תלמיד חכם גדול כמוהו מחכה עד שהרב בכבודו ובעצמו יבוא אליו.

ראש הקהל בא אל הרב וסיפר לו את כל המאורע. הרב, בהיותו עניו ושפל ברך, ענה כי בטח כבוד תורתנו הקדושה וכבוד תלמיד חכם גדול ביותר, ובפרט חכם כזה כמו המגיד, שבדרשות המוסר שלו הוא מזכה את הרבים ומוסר נפשו על כך, ובשמחה גדולה הוא מוכן ללכת אל המגיד.

אכסנייתו של המגיד היתה אצל שמש בית המדרש. בדרכו לעיירה החליט המגיד שמכיון שעליו למצוא בעיירה אדם מתאים שיוכל לומר לו אל מי עליו לפנות וכן לבצע עבורו שליחויות שונות, הרי המקום הטוב ביותר הוא להתאכסן אצל שמש בית המדרש, ואחר כך יראה איך יפול דבר.

כשהרב וראש הקהל הגיעו לאכסנייתו של המגיד, נחה דעתו. מיד התפתחה שיחה תורנית בין הרב לבינו, והרב נוכח לדעת שהמגיד הוא באמת למדן גדול. ראש הקהל עמד מהצד והאזין למדובר בהדרת כבוד, אם כי לא הבין הרבה.

ככלותם לדבר קבעו את זמן הדרשה לאחר 'שלוש סעודות', עד לזמן אמירת פרקי שיר המעלות שלפני תפילת ערבית.

הרב הזמין את המגיד אליו לסעודת הבוקר, ובזמן הסעודה שוחחו ביניהם בדברי תורה בפילפול ובחריפות. מיד התפרסם בעיירה שהגיע מגיד מפורסם, גאון גדול וצדיק המזכה את הרבים, שיאמר דרשה בשבת אחרי 'שלוש סעודות' בבית המדרש הגדול, ואשר על כולם לבוא.

נשי העיירה הקפידו על ההוראות המיוחדות לגבי שבת הודאה זו, ומצידן הוסיפו נוהג נוסף – במקום נר אחד שהיו מדליקות בכל שבת בבית המדרש, הוסיפו לכבוד שבת זו נר נוסף עד שהואר כולו.

השמחה הגדולה ששררה בשבת זו מהדלקת הנרות, סעודת השבת והזמירות השונות, אמירת התהילים בשבת לפנות בוקר, תפילות השבת וברכות 'מי שבירך', אמירת התהילים הנוספת, חלוקת המאפה המתוק לילדים וסיפור חסדי ה' – עשו רושם כביר. הבעל שם טוב וחבריו הצדיקים הנסתרים היו בשמחה רבה מקידוש שם שמים הרב, והיו שבעי רצון על שנשארו בעיירה.

כשהגיע הזמן לדרשתו של המגיד, התאספו כל תושבי העיירה לבית המדרש. המגיד עלה על הבימה ופתח במשנה באבות: "שבעה מיני פורענויות באין לעולם על שבעה גופי עבירה". הוא תירגם את המילים לאידיש מדוברת, כך שכולם הבינו והתייפחו בבכי רב.

המגיד דיבר בקול רם, יבש ומרוגז, וייסר את הקהל על כך שאינם חרדים כראוי והקב"ה יעניש אותם – בתחילה ברעב, תבואות השדה ייבלו, ואחר כך יעניש השי"ת את ביתם.

קהל השומעים פרץ בבכי מר. אנשים ונשים זקנים וצעירים זלגו עיניהם דמעות מרות. המגיד המשיך בדברי מוסרו שהקב"ה יענישם ח"ו גם בדם, בתחילה את ילדיהם ואחר כך את ההורים, שיהיו ח"ו אלמנות ויתומים כמו שהיה לא עלינו בגזירות ת"ח ות"ט. בשמעם דברים אלה פרצה צעקת כאב מפי כל הנאספים, רבים מהם התעלפו והרעש גבר מרגע לרגע.

בתוך כך נכנס הבעל שם טוב לבית המדרש, ובראותו את הבכיות והצעקות ובהיוודע לו כל מה שאמר המגיד, נגע ללבו צערם העמוק של תושבי העיירה. הבעל שם טוב עמד על אחד השולחנות, ופנה אל המגיד בקול רם:

רבי, במדרש כתוב שהשי"ת כביכול אמר אל משה רבינו שיוכיח אותו. למה הינכם אומרים דברי מוסר לאנשי העיירה, על שאינם עובדים את הבורא ברוך הוא בנאמנות כל כך? הוכיחו את הקב"ה כביכול, על שאינו מרחם על בניו ונחלתו! ועתה, אחרי שבאמת ריחם עליהם ושלח להם גשמי ברכה – יעבדוהו בניו בנאמנות!

אמת! פרץ כל קהל הנוכחים. ומיד אמרו קדיש דרבנן, והחלו לומר פרקי שיר המעלות בשמחה רבה.

לקוטי דיבורים יא, טו-כא

הדבר אשר לא דיברו ה'

הבעל שם טוב התגלה בעולם על מנת לרומם את קרן ישראל. בכל דרכיו השתדל לעודד ולחזק, לחצוב מתוך הנשמות עצמן את הישועה שנזקקו לה.

דבריו לא באו אל קרקע לא מוכנה, כפי שמספר הרבי הריי"ץ שהיו מגידים משני סוגים. אלו העדינים יותר בטבעם, טובי העין והלב, ידעו להמתיק את תוכחתם ולמלאה בדברי אהבה או לפחות בנימה של קירוב ורחמים. הטבע הטוב שלהם היה כלי מוכן לקבל את האור שהחל להאיר בזמנם, גם לפני שלבש את צורתה הידועה של תנועת החסידות.

אופיים וטיב פעולתם של המגידים מן הסוג האחר טעונה ביאור. וכי מה חשבו לעצמם? האם לא הבחינו בדימוי הבלתי נסבל שהם משווים לה' יתברך בתודעתם של יהודים פשוטים? האם לא ראו שאמונתם מתעוותת וחיותם אוזלת?

זאת לדעת, אם דברי תוכחה הבאים לעורר ולחזק ביראת שמים פועלים למעשה את ההיפך הגמור – סימן ברור הוא לכך שלא מפי ה' יצאו. אין זה "הדבר אשר דיברו ה'".

הנביאים לא אבו ללכת ולהוכיח את ישראל, ולא נתרצו לכך אלא כששם הקב"ה רסן בפיהם ושלחם בעל כורחם שלא בטובתם. גם כשהלכו והוכיחו השתדלו שלא להפריז ואף להמתיק ככל האפשר את הדברים, מתוך רגישות לנזק שעלולה התוכחה להסב לשומעיה כשהיא נאמרת שלא כראוי.

מי שנעדר כל רגישות כזו, ואף הולך בשליחות עצמו לכל מקום על מנת להוכיח את כל אשר ימצא, מצביע על כך שלא ה' שלחו.

איך, אם כן, מגיעים תלמידי חכמים יראי שמים לידי כך שימעלו בשליחות ה' יתברך ויקלקלו קלקול גדול כל כך בתוכחתם?

לעשות נחת רוח

כאמור, הקלקול הגדול שבתוכחת המוכיח מורה על כך שיש בו עצמו חסרון, ואותו עלינו לנסות ולהבין. בהביננו מה חסר לו, נוכל להבחין "כיתרון האור הבא מן החושך" במה שחידש הבעל שם טוב והאיר לעומתו.

הניגוד הראשון בין המוכיח לבין הבעל שם טוב מתגלה סביב סעודת ההודיה שרצו בני הישוב לערוך. הבעל שם טוב וחבריו הנסתרים נשארו שבת נוספת בישוב, במיוחד על מנת להשתתף בסעודה הזו ובמה שסביבה. לעומתם, המוכיח מזלזל בה לגמרי. לדידו, אין היא אלא "אכילת מאפה" שאינה מצדיקה ביטול תורה.

היהודים שזכו לישועת ה' הרגישו קרובים אליו, הם חשו בהשגחתו המטיבה להם, בימינו המקרבת אותם. כיון שכך, רצו גם הם להביע את אהבתם לה' ולעשות לו נחת רוח. אמירת תהילים בהוספה על הרגיל, סעודת הודיה וחלוקת מאפה מתוק לילדים הן דרכי הביטוי הטהורות והתמימות שמצאו לשם כך.

המוכיח היה עיוור לחלוטין לתחושות אלו. עם אנשי הישוב הוא מנהל דו-שיח של חרשים גמורים. בואו להפריע את שלות הישוב בדרישותיו וברגזנותו המאיימת, יוצר צליל צורם על רקע השמחה והנחת ששררו לפני כן.

רגע לפני כניסתו אל בית ראש הקהל, נדמה לקורא שהסיפור כבר בא על סופו הטוב. מה חסר בעלילה? היתה צרה, הרבה דמעות נשפכו מתוך שברון לב של תשובה ואמונה, ואכן באה הרווחה. כעת נתונים הכל במצב רוח מרומם, מתוך שמחה והודיה, מתוך הרגשה של קירוב ואהבה אל ה' יתברך.

בואו של המוכיח כמו לקוח מסיפור אחר לגמרי. הוא אינו מתעניין כלל לדעת מה קרה ומה קורה, אחת היא לו: יש כאן יהודים ועליו להוכיח אותם ולייסרם, לצעוק ולאיים עליהם. זוהי, עבורו, התורה כולה.

מדוע עיוור המוכיח לתחושת הקרבה שבין יהודי המקום לבין ה' יתברך?

אפשר לומר שהבעל שם טוב והמוכיח נחלקו בשאלה שהיא מיסודי האמונה והחסידות: האם הצמצום הוא כפשוטו או לא.

כשברא ה' יתברך את עולמו, צמצם את שכינתו על מנת להניח מקום ליצירתם ולקיומם של העולמות כולם. לולא הצמצום הזה היה כל הנברא בטל מיד במציאותו הכוללת כל של הבורא.

לתפיסתו של המוכיח, הצמצום הוא כפשוטו. חלל נפער בין מציאות ה' יתברך לבין הנהגת העולם, וכל קרבה ביניהם אינה אלא דמיון גמור. החי בתודעה כזו, מוצא עצמו במידה רבה בודד בעולם. את מציאותן של המצוות הוא מתרץ לעצמו רק כ'גזירות', שלא ניתן להטעימן או לומר שה' יתברך מקבל דבר מה מקיומן. נר לרגליו הוא הכתוב: "אם חטאת מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח".

כך אין מקום לתחושת קרבה אל ה' יתברך ואין מה לדבר על נחת רוח. במקום סעודות של נחת רוח, מוטב לדעת המוכיח לעסוק בדברי תוכחה. אורח חייו כולו אומר ניגוד בין מעלה ומטה, שלילת כל אפשרות להרגיש קרבה אל ה' יתברך, להאמין שהוא משתעשע בעבודתי וחפץ בגילוי אהבתי אליו.

הבעל שם טוב, לעומתו, גרס כי הצמצום אינו כפשוטו. ה' יתברך כל יכול הוא, ולא יפלא ממנו דבר. לעינינו צמצם את אורו, אך באמת לא סילקו כלל ועודנו נמצא כאן כמו קודם בריאת העולם ממש. נמצא שבעולם כפי שרואה אותו הבעל שם טוב נוכח ה' בכל פרט, וכל המתרחש בו נוגע אליו עד מאוד.

בדרך זו אפשר ומוכרח שתיווצר קרבה גדולה בין בורא לנברא. כך מתפרש מאמר חז"ל: "'רעייתי' – פרנסתי, ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים". המצוות והעבירות, שבשכל אולי לא מובן מדוע הן נוגעות לו יתברך, מגיעות עד העצם ממש. בכל מצוה נוסף כח בשכינת עוזו, ובכל עבירה ח"ו פוגעים בו.

בכלל, מצוה היא לשון צוותא – שעל ידה מתחברים ונעשים בצותא חדא עם ה' יתברך (במקום אחר הארכנו לבאר כי האמונה שמעשינו ועבודתנו הינם 'צורך גבוה' – פועלים למלא 'רצון' ו'צורך' של ה' יתברך – היא אחד מעיקרי האמונה של פנימיות תורתנו הקדושה).

מכאן נובעת הרגשת השמחה אצל יהודי הישוב, שמחה בה רואה הבעל שם טוב קידוש ה'. הם חשים שה' נמצא עמם, ושבמעשיהם הם מסבים לו תענוג וגורמים לו נחת רוח. נחת עניינה נחיתה, ירידה. כשמאמינים שהקב"ה רוצה להימצא בינינו, אזי תכלית העבודה היא להמשיכו בכל מעשה בתוכנו ממש, בפנימיות.

יראת ה' ואהבת ישראל

המוכיחים שלפני הופעת הבעל שם טוב גרסו שיש לאהוב את ה' ולירא מן הגיהנם. לכן לא היתה אהבת ישראל עיקר בדרשותיהם, ואליבא דאמת – גם לא יראת ה'.

יראת העונש בה הרבו לעסוק יותר מכל, אינה אלא מדרגה נמוכה וחיצונית מאוד ביראת שמים. הרי אין יראים מפני ה' יתברך, אלא מפני השוט אותו הוא אוחז בידו. לא כל כך אכפת מקיום רצונו, אלא מן הגורל הפרטי לאחר מאה ועשרים או קודם לכן.

דרכו של הבעל שם טוב היתה הפוכה לגמרי. ראשית הדברים בצוואת אביו הקדוש: אל תירא מאף אחד ומשום דבר בעולם, רק מפני ה' בלבד. תאהב בכל מעמקי לבבך ובכל להט נשמתך כל יהודי בלי שום הבדל, מי שלא יהיה ואיך שלא יהיה.

את האהבה יש להוריד למטה, ממקור האהבה שבדבקות באורו יתברך אל היהודים החיים עלי אדמות. את היראה יש להעלות למעלה, לאסוף את ניצוצותיה מכל הפחדים החלקיים והשקריים שבעולם הזה (לרבות יראת העונש, כאשר היא עומדת בפני עצמה ואינה נכללת ביראת ה' הטהורה) ולהתיירא רק מפני ה' יתברך בלבד.

שוב, שורש המחלוקת הוא בהבנת הצמצום. אם העולם עזוב מנוכחותו הממשית של ה' יתברך, הרי שהוא נעשה ריק מאהבה. תנועת הקירוב היחידה בה נעים יראי ה' החיים במציאות כזו, היא תנועה כלפי מעלה והחוצה – אל הנעלם, שרק אותו ראוי לאהוב.

אולם אם ה' יתברך מתגלה גם כאן ונמצא בתוכנו, הרי שהדבקות בו אינה רק מושג מופשט ונעלה מגדרי העולם. אהבת ה' צריכה לפעפע בכל המציאות, כי בכל מקום מתגלה שכינה, ואת הגילוי הזה אפשר וצריך לאהוב בכל דרך בה הוא מופיע.

אהבת ישראל היא שיאה של התנועה הזו, כפי שאמר אדמו"ר הזקן שבאהבת ישראל מתקיימת שלמות מצות אהבת ה', כי אוהבים מה שהאהוב אוהב – "אהבתי אתכם אמר הוי'".

ה' יתברך דבק בנו, ואם כן על כל אחד מאיתנו לאהוב את זולתו מתוך עצם עצמה של אהבת ה' שלו. כשמבינים זאת, פשוט וברור שאין קילוסו יתברך עולה מתוך שבירת רוחם והשפלת דמותם של יהודים קדושים. לא כך מקיימים את רצון ה'.

וכך הוא גם ביראה: אם העולם עזוב ממציאות ה', אנו נותרים לבדנו עם כל הפחדים המקננים בו. יראת ה' טהורה היא מאתנו והלאה, כי אין אנו פוגשים בו לעולם. בלי המודעות לקרבת ה' נעשה האדם שקוע בתחושת ישותו שלו, הגוררת עיסוק מוגזם בענייני שכר ועונש.

אך אם ה' יתברך עמנו ואצלנו, אם הוא ניבט אלינו מתוך העולם, אין לנו מה להתיירא משום דבר. לא הגיהנם מפחיד אותנו אלא ה' יתברך, והוא מטיל את יראתו עלינו גם בגן העדן.

יראת העונש מכווצת ומשתקת, ואילו פחד ה' מרחיב ומשחרר – "אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך". זה סוד "פחד יצחק", פחד שהוא צחוק, שמכחו סרים מעלינו כל הפחדים השקריים שבמציאות ואנו נעשים חופשיים ומשוחררים לפעול ככל העולה על רוחנו הטובה. אז מתקיימת בנו ברכתו של יצחק אבינו ע"ה – "כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ" ואנו זוכים לגשמי ברכה, כמו בסיפור שלפנינו.

שתי תנועות עיקריות ומנוגדות פועלות בתנועת החסידות: האהבה והחסד המתגלים כלפי העולם בכלל וכלפי ישראל בפרט, והיראה המתעלה מכל אחיזה במציאות העולם ומשוייכת אך ורק לה' יתברך בעצמו.

חסידות לשון חסד, כי הפנים שמפנה החסיד אל העולם הם פנים של אהבה וקירוב. אך בתוכו פנימה, פועמת תנועת הסתלקות עצומה מלמטה למעלה – יראת שמים טהורה שאינה נפגמת על ידי יראה חלקית וחיצונית ("החסיד אבלו בלבו וצהלתו על פניו").

כשבאים לחנך מתוך עמדה כזו, עמדה של אהבה וקירוב – יכולה אף התוכחה לפעול לטובה. כבר כתב הרבי הריי"ץ בכללי החינוך וההדרכה שלו שהילד אוהב בטבעו שמהללים אותו על מעשיו הטובים ומוכיחים (ואפילו מענישים) אותו על מעשיו הרעים. אולם במה דברים אמורים? כשתשתית היחס היא אהבה וחסד. "אנן בחביבותא תליא מילתא".

אם מידת היראה מתנתקת מהקשרה וחורגת מתחומה, נפגם הקשר מעיקרו. מסיבה זו היתה השבירה בעולם התהו, בו פעלו המידות השונות ללא שיתוף פעולה. יעודו של עולם התיקון הוא להשיא את המידות השונות זו לזו, ולבנות קומה שלמה שלה תכלית אחת – להיטיב ולעשות חסד.

להוכיח למי שהכח שלו

אחר הדברים האלה עוד נותר לבאר מה פירוש להוכיח את ה' יתברך. וכי הוא אשם ח"ו?

תוכחה כלפי מעלה באה כאשר לפי ראות העיניים אין אשמים. כשהמצב קשה, אך לרועי הדור ברור שאין הקולר תלוי בצווארם של ישראל.

ברירוּת זו באה מכיון שקבלה בידינו – "אין ציבור מתים". יחיד יכול לצאת חייב בדינו כפי שמיא, אך ציבור שלם אינו יכול להימצא חייב. ממילא, אין בידינו הכח למצוא עצה ולשנות את המצב.

מתוך עמדה כזו, מהווה התוכחה כלפי מעלה קידוש ה'. תוכחה שפירושה הוא: ריבונו של עולם, ישראל אינם אשמים. ממילא מובן שרק אתה ה' עשית, ורק בידך הכח לשנות. תוכחה לשון כח, לתת את הכח למי שהוא בעל הכח האמיתי.

כך נהגו גדולי ישראל מעולם, כשדרשו גאולה בתוקף. כך הוא רצון ה', שנצביע עליו כעל זה שבידו הדבר. שנודה ונודיע שאנו זקוקים לו. "עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו", משמע שאמיתת משפטנו היא שעליך לחון אותנו.

כשמדברים בכך, מהדהדת באוזנינו צעקתו של הרבי מליובאוויטש, שהופנתה כל כולה אל ה' יתברך בלבד: עד מתי?

מתוך הספר "אור ישראל"בספר ניתן לראות הערות ומקורות