לכו נא וניווכחה

שמע ישראל

אוזן אמיתית היא אוזן שאפשר לשמוע בה את מעלת ישראל, כך פירשו חסידים את המילים "שמע ישראל" – התבונן במעלתך, מעלת ישראל. במקום אחר מסופר שהבעל שם טוב התבודד עם סופרו ביער על מנת להראותו תפילין דמארי עלמא, בהן כתובה מעלת ישראל, בטרם יכתוב עבורו תפילין.

סוד העניין הוא שאין לך דרך לבוא אל הכרת יחודו של ה' יתברך באמת לאמיתה, אלא דרך השער של מעלת ישראל, כחם וסגולתם.

תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו? 'ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ'". ה' יתברך מתפאר בעמו, ובוחר בו להודיע שמו בעולם. כך עלה במחשבה תחילה, קודם לכל דבר אחר. נמצא שקדושת ישראל ומעלת כל יהודי הם ה'חפצא של קדושה' הנעלה ביותר בעולם, ומי שאינו מודע לכך – אינו שומע באמת לא את ישראל ולא את הקב"ה.

אוזן שומעת

כמה נקודות מתבארות מתוך דברי הבעל שם טוב:

א. "שמוע" עניינו חוש, מצב תמידי שהנפש מסגלת לעצמה. כל הבא לדון את אחיו צריך להיות איש כזה שיש לו תודעה תמידית של שמיעה רוחנית ופנימית. לא די בשימת לב מרוכזת בשעת הדין עצמו (וראה ברש"י: "שמוע לשון הווה").

ב. בפירוש השני אפשר שכיוון הבעל שם טוב ליישב תמיהה העלולה להתעורר אצל השלוחים. הם, כבני תורה, הורגלו לחשוב על עצמם כבני מעמד אחר מזה של היהודים הפשוטים. מתוך תודעה כזו, נמצאו תלמידי החכמים של התקופה ההיא עומדים מרבית הזמן בעמדה של שיפוט – כמבקרים ומתאוננים תמיד על מצב הדור מלמעלה, מתוך אהלה של תורה.

אי אפשר לשלול לחלוטין את התפיסה הזו, כי באמת לתורה יש עמדה לגבי כל המעשים. בן התורה רואה ושומע את כל הנעשה סביבו, ותורתו מאיצה בו לנקוט עמדה. לכן יכלו השלוחים להקשות על דברי הבעל שם טוב: אם בדיינים אנו עוסקים, המצווים ב"שמוע בין אחיכם", הרי השיפוט מחייב ריחוק מבעלי הדין! כיצד יהיה הדין דין אמת, כששורר קירוב דעת בין הדיין לבין הבאים לפניו?

מאחורי התמיהה ה'הלכתית' הזו, מבצבצת טענה נסתרת – אתה, הבעל שם טוב, בא לחדש לנו תורה 'חלשה'. תורה המושפעת מרגשי החיבה והרחמים לאיש הפשוט, רגשות המפריעים את שיקול הדעת וסופם שהם מטים את הדין. אנו, בני התורה, איננו נותנים לרגשות כאלה להשפיע עלינו. תפקידנו לדון את אחינו, וזאת אנו עושים ללא קשר לחיבה שיש לחוש אליהם.

ותשובת הבעל שם טוב על טענה זו היא שאכן, ריחוק חיצוני חייב להישמר בין הדיין לבין בעלי הדין. אין לה לתורה להיות מושפעת מן הרגש. אמנם קירבה פנימית חייבת להיות, שאם לא כן מאבד הדיין את החוש הבסיסי המאפשר לו לדון. כל אחד יבין שדיין שאינו מעורב בדעת עם הבריות, אינו מתמצא בשיחן ושיגן, משאן ומתנן – אינו יכול להבין אותן וכל שכן לדון אותן.

כך אתם, הדנים את היהודים הפשוטים, בפנימיות אין אתם שומעים אותם כלל. אתם רואים בעיניים ושומעים באזניים, אך אינכם מבינים.

על מוח ועל לב

וויכוח הוא מעמד של ריחוק. גם כאשר הוא מסתיים בנצחון, בדרך כלל אין פירוש הדבר שכעת הצדדים מסכימים, אלא שהאחד התגבר על חברו והוכיח את צדקתו למול קהל השומעים. המנצח בוויכוח כובש את דעת הקהל, אך הצד העומד מנגד נשאר בשלו.

מעמד הוויכוח עם שלוחי 'ארבע ארצות' היה אחד מרבים שבהם התווכחו ממשיכי דרכו של הבעל שם טוב, מפיצי תורת החסידות, עם בני תורה וגאונים במקומות רבים – שלא ראו בעין יפה את החידוש שהחל לצמוח מול עיניהם.

כפי שהתבאר למעלה, היה לבעל דין מקום לחלוק. כשעוסקים בחושים פנימיים ורוחניים, יכול המתבונן מבחוץ לבוא ולומר: מי יוכיח שהצדק עימכם, אולי כל עניין השמיעה הרוחנית לא בא אלא להכשיר (ביודעין או בלא יודעין) חולשות ורפיון בקיום תורה ומצוות ולתת מקום לבינוניותם של היהודים הפשוטים?

מתוך העימות בין החסידות לבין העולם הלמדני שקדם לה, אפשר להבחין בבהירות רבה בחידוש שחידשה. שתי תורות ישנן, תורת המוח ותורת הלב. תורה כפי שמבין אותה המוח, ותורה כפי שחש אותה הלב.

אין הכוונה לתורה המושפעת מרגשות הלב המתנודד אילך ואילך, תורה של חיצוניות הלב, אלא לתורה הנובעת מנקודת פנימיות הלב. מבואר בחסידות שאמנם מוח שליט על הלב, אך פנימיות הלב שליט על המוח.

המוח מורה את הדרך הכבושה, את האמת הפשוטה והכללית. אמנם ישנם מקרים בהם העולם דורש יותר מזה – לא רק אמת, אלא אמת לאמיתו. ישנם מצבים בהם מי שיש לו שמיעה רוחנית מבין שהאמת אינה מתגלה בדרך הרגילה, אלא בדרך בלתי צפויה שלמראה עין חיצונית אינה נכונה.

זוהי משמעותן של התכונות "איש בעל שיטה", "רצון תקיף" ו"דעת חזק", אותן גילו השלוחים אצל הבעל שם טוב. שיטה היא עניין של מוחין (חכמה ובינה), של שכל מסודר המבקש למוד בקנה מידה אחיד את כל העובר תחת שבטו. אמנם שורשה האמיתי של השיטה, כמבואר בחסידות, הוא בשטות דקדושה. במה שמעל לשכל, שם אוחז האדם ברצון ה' באמת לאמיתו – למעלה מהגבלות השכל ושיטתו הברורה.

רצון תקיף ודעת חזק הם כנגד ספירות הכתר והדעת. הכתר הוא אותו מקום שלמעלה מן השיטה, שם מתייחדת הנפש עם ה' יתברך ביחוד שלם שאין בו גבולות וחילוקים שעל פי שכל. הדעת היא הספירה בה נמשך אור הכתר אל תוך המודעות, שהרי עניינה הוא לבוא בכל דבר חכמה אל 'עומק המושג'.

לא החכמה ולא הבינה – כחות השכל – יכולות לבוא אל העומק הזה, אל האמת לאמיתו. רק הדעת, המתעמקת ומפנימה את העניין אל עומק ופנימיות הלב, יכולה להתעלות עד לכתר ולעמוד על עצם העניין. הדעת היא מעין לב שבשכל.

בהתבוננות של מהלך הדורות, אפשר לומר שפנימיות הלב היא המוליכה את תורת המוח. בכל דור מתגלה גרעין חדש ועמוק יותר של אמת, ולפי הגילוי הזה מתבארת התורה הכתובה והמסורה לנו באור חדש. אם יש תלמיד חכם שאינו טורח 'להתעדכן', סופו שלא יוכל לפסוק לאמיתה של תורה ויטעה גם בפשטות – בתורת המוח.

כך גדולי התורה של ועד 'ארבע ארצות', שסירבו להכיר בעומק האמת שגילה הבעל שם טוב בדינם של האנשים הפשוטים, טעו גם בחיצוניות במה שדנו אותו שלא בפניו.

עטרת בעלה

שלטון המוח ועליונותו על הלב הוא שלטון זכרי, בסוד "והוא ימשול בך". הלב הנקבי המתנודד בחיצוניותו נכנע לשלטון הזה, שהרי באמת "ואל אישך תשוקתך". רגשות מתחלפים וחוויות עזות מחפשים להם מנהיג שיתן להם פשר ויוביל אותם אל נקודת האמת. אמנם פנימיות הלב מגלה את הכח הנשי, כמבואר בחסידות ש"אשה כשרה עושה רצון בעלה" לא רק במובן של ציות, אלא גם במובן של קביעה ועיצוב.

הלב, המקבל את התורה מן המוחין, הוא תכלית הכוונה שבנתינת התורה. לצורכו ניתנה, ללמדו ולחנכו, להיות לו לעזר בעבודתו ובמשימת הבחירה החופשית בין טוב לרע. "לפי דעתו של בן אביו מלמדו": מתוך ספירת הכתר, מקור התורה, נמשך אל המוחין אור העתיד להתגלות בלב לפי מדרגתו. ככל שהלב מתעלה, הוא ממשיך ממקור התורה אור חדש וגבוה יותר – כיון שכעת הוא ראוי לו.

נמצא שמה שמוח שליט על הלב הוא רק בחיצוניות, אך בפנימיות שולטת פנימיות הלב על מקור חיותו של המוח. ללא תביעת הלב לקבל עוד ועוד, אין המוח מתעלה. האיש משפיע לאשתו בכחות שכלו, אך האשה עושה את רצונו – בידה הכח לחדש את כחות שכלו ממקורם, מספירת הכתר אליה שייך כח הרצון.

זו גם משמעות הכתוב "אשת חיל עטרת בעלה": האשה מקבלת מבעלה ומשום כך היא נמצאת מתחתיו, אך עם זאת היא המהווה את 'עטרת בעלה' – בהמשיכה אל ראשו את אורות הכתר שממעל לו.

מתוך הספר "אור ישראל"בספר ניתן לראות הערות ומקורות