הוא קבר את עצמו

קבורה עצמית

"'ויקבור אותו' – הוא קבר את עצמו". אחרי הסתלקותו של הבעל שם טוב מתגלה בו גילוי חדש, מעבר לכל מה שהיה בחיים חיותו. עניינו של הבעל שם טוב היה לגלות את הכחות הנעלים של עצם הנשמה, ולרומם על ידם את עבודת האדם. שלמות גילויים של הכחות הללו, היא שהתגלתה בעת קבורתו.

עצם הנשמה אינו מבחין בין חיים למות, כיון שממילא אינו בא בהתלבשות בגוף. אצל מי שהכחות הללו מתגלים בו, אין זה פלא אם הוא עצמו מתעסק בקבורתו. גם על תלמידו ממלא מקומו של הבעל שם טוב, הרב המגיד, מסופר שטבל בעצמו במקוה לטהרתו אחר הסתלקותו.

מסייע שאין בו ממש

אמנם, חובה עלינו ליישב זאת עם המסופר שציווה לתלמידיו להתעסק בטהרתו. ויש לומר שהתעסקותם היתה בגדר של 'מסייע שאין בו ממש' בלבד, מה שמתאים באופן מופלא לתורתו של הבעל שם טוב.

על פי הבעל שם טוב, כל הנעשה בעולם הזה, ובכלל זה קיום מצוות ה', נעשה לאמיתו של דבר מכחו של ה' יתברך. ולמרות זאת, כך גזרו חכמתו ורצונו יתברך – שיהיה הכל נעשה בכלי העולם, כמסייע שאין בו ממש. "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט".

וכמבואר בתורתו:

לכן, גם אם הבעל שם טוב מצד עצמו לא נצרך כלל לסיוע בטהרתו, אין זו ממידת עולם הזה שהדברים יבואו לגמרי מלמעלה. הטהרה היא חלק מחיי האדם בעולם, וצריכה להיעשות בכלי העולם ובהתאם לגדרי מציאותו – למרות שאין זה אלא 'מן השפה ולחוץ', ולמעשה רואה כל אחד שכח עליון פועל את הדברים.

במבט כזה יובן איך גם בקבורתו וגם בטהרתו יכלו התלמידים להשתתף ביו"ט ראשון של שבועות, שהרי "מסייע שאין בו ממש" פטור גם אליבא דהלכתא.