אימתי אתי מר?

איש סודו של משיח

הבעל שם טוב לא היה הראשון ששאל את פי משיח צדקנו "אימתי אתי מר". קדם לו בכך רבי יהושע בן לוי, כמסופר בגמרא:

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי... אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל  שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב.

אזל לגביה, אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי! אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו, אמר ליה [אליהו]: מאי אמר  לך? אמר ליה... שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! אמר ליה: הכי אמר לך – "היום אם בקולו תשמעו".

עמדתו של הבעל שם טוב מול דמותו של משיח צדקנו, כפי שהיא מצטיירת באיגרתו, שונה מזו של רבי יהושע בן לוי.

עבור רבי יהושע אין המשיח בר שיחה. על מנת להגיע אליו הוא נזקק לאליהו הנביא, ועל מנת לפענח את דבריו הסתומים הוא חוזר ופונה אליו. אך אצל הבעל שם טוב אין הדבר כך. אמנם גם הוא נזקק לעזרה על מנת לגשת אל היכלו של משיח, אבל כשהוא עומד מולו הרי הוא המדבר והוא השומע. עם תוכן דברי משיח הוא מתמודד בכחות עצמו, ותשובתו נקלטת בקרבו ועושה פירות.

המהר"ל מבאר שאליהו הנביא הוא המברר את עניין המשיח, ומהווה מעין ממוצע בינו לבין ה'שכל' של העולם הזה. אם כן הוא, הרי שאין העולם דורך על מקום אחד.

בזמנו של רבי יהושע היתה דמותו של משיח כחלום רחוק. קשיי התקשורת שהתגלו תוך כדי המפגש ביניהם, מעידים על המרחק המהותי בין מדרגת משיח לבין מציאות העולם. אמנם בדורו של הבעל שם טוב אנו קרובים אל המדרגה הזו הרבה יותר. לכן, גם אם המציאות החיצונית עוד אינה רואה גאולה בפועל ממש, היא זוכה בכל זאת למנהיג ש'יִחְיה' משיח ויוכל לשוחח עמו כדבר איש אל רעהו.

כמה פעמים בספר זה הארכנו לבאר שבתורת הבעל שם טוב מופיעה ראשית הטעם החדש שבתורת משיח, ושהאור המתגלה בדרכי קודשו 'שאול' מהשראת האור העתיד להתגלות עלינו בגאולה השלמה. המסופר באיגרת זו הוא בודאי היסוד לכל דברינו בנושא הזה, שהרי משיח בעצמו תולה את התגלותו בהפצת מעיינותיו של הבעל שם טוב חוצה לכל אחד ואחד ממש.

כמפורש בגוף האיגרת, לצער הגדול שחש הבעל שם טוב נמצא מזור: אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלושה דברים סגולות ושלושה שמות הקדושים והם בנקל ללמוד ולפרש ונתקרר דעתי, וחשבתי אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי, דהיינו בהיותם יכולים לעלות וילמדו וישיגו כמו אני.

בשם צדיקים נאמר כי שלושת הסגולות והשמות הללו רמוזים בתוכן דבריו אל גיסו בהמשך, בעניין יחודי עולמות נשמות ואלקות. עניין זה הוא מן העניינים המחודשים והמופלאים ביותר שבתורת הבעל שם טוב, ולפי האמור בו ראה את עיקר השגתו ובו תלה את ביאת הגאולה. מעט מזעיר נשתדל לבאר לקמן, ו"תן לחכם ויחכם עוד" כי מלאכה זו מוטלת על כולנו לעשותה.

אותיות ויחודים

שתי אבנים בונות שני בתים, שלוש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, חמש אבנים בונות מאה ועשרים בתים, שש אבנים בונות שבע מאות ועשרים בתים, שבע אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים.

מכאן ואילך צא וחשוב, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.

"בעשרה מאמרות נברא העולם". ה' יתברך בורא, מעצב ומנהיג את עולמו בכחן של אותיות הדיבור האלקי – כב אותיות לשון הקודש. במהות הדיבור האלקי אין לנו השגה איך ומה, אמנם נוכל להפרות את ההתבוננות בעזרת מאמר חז"ל: "אסתכל באוריתא וברא עלמא".

כביכול שני ספרים הם, מקבילים עד הפרט האחרון. אם נתבונן באחד נראה אותיות רבות המצטרפות למילים ולמשפטים, ואם נתבונן בשני – נראה אבנים ושיחים, עצים ופרחים, חיה ועוף ובני אדם.

כאלו כן אלו, צורתם החיצונית אינה חזות הכל. אמנם אם המשמעות שבתופעות העולם השונות והמגוונות היא בדרך כלל סתומה עבורנו, הרי אנו אמונים היטב על חיפוש ומציאת המשמעות המובעת באותיות. לכן הופכת קביעה זו של חז"ל להיות משמעותית מאוד לחיינו בעולם הזה, כשהיא מורה לנו להתמודד עם הנעלם שבמציאות באותה הדרך בה אנו קוראים ומפענחים את האותיות.

בבואנו לקרוא באחד משני הספרים, אנו פותחים בצעידה מבחוץ פנימה. שלוש תופעות מתגלות לנו בתוך דרכנו: אור, חיות, כח.

ראשון אנו פוגשים בכח, זהו הממד הגלוי לעין על פני מציאות העולם. כחות רבים פועלים במציאות, אנו חשים בהם ורואים לנוכח עינינו את תוצאותיהם. ממד הכח הוא הממד הדומם שבעולם, האנרגיה המרוכזת המהווה את החומר הפיסי.

הדבר דומה להתרכזות בצורתן של האותיות, בעצם כתיבתן – הדיו השחור המבהיק על גבי הקלף הלבן. אפשר להבחין בכל קוץ ובכל תג, אך אין כל משמעות שאפשר להפיק מאות בודדת.

כשלומדים לקרוא, עיקר ההתקדמות היא כאשר פענוח צורת האותיות אינה מצריכה עוד מאמץ מחשבתי, והמוח בשל לקלוט את צירופן של כמה אותיות לכדי מילה שלמה. אז מנשבת רוח חיים בתוך האותיות הדוממות. קודם נצבו שותקות על עמדן, וכעת כל אחת משוחחת עם חברתה ומתחברת אליה בחיבור חי ומלא משמעות.

כך הוא גם במציאות העולם, האדם בעל החשיבה העצמאית נבדל משאר יצורי תבל, בכך שאינו מוטל דומם על עמדו כאשר נברא. מפעמת בו רוח חיים הדוחפת אותו להיות מהלך תמיד לאורכו ולרוחבו של עולמו, לחפש אחר משמעות, להתקשר אל חבריו ולנסות לקשור אליו פרטי עולם רבים ככל שיוכל.

מהו שגורם למוח לבקש את המשמעות והקשר בין כמה אותיות נפרדות? דומה שישנה הנחה איתנה, עמוקה ויסודית, כי מוכרחה להיות משמעות. הנחה זו נובעת מהשראתו העל מודעת של הממד העליון מכולם – אור. בממד זה מאירה הכוונה האלקית, המחשבה שהביאה ליצירתן של האותיות מלכתחילה.

כבר מעצם קיומו של הספר אנו נרמזים על קיומה של כוונה שכזו (ומכאן באה הטיעון הידוע: היתכן שספר, שבו אותיות רבות לאין מספר, נוצר אך במקרה – כשנשפכה קסת הדיו על גבי הדפים?), אך אין אנו נעשים מודעים אליה לגמרי אלא כאשר אנו בשלים להבין משפט שלם.

במסגרת המשפט, אנו שבים אל ממד המחשבה שבפנימיות העולם. אם קודם היו האותיות דוממות, ואחר כך מדברות – הנה כעת הן חושבות. כל אחת מהן משקפת את המחשבה העליונה שהביאה ליצירתה.

עולמות, נשמות, אלקות

כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות. משפט זה מביע עקרון יסודי עד מאוד בעבודת ה', הנובע מן ההסבר האמור. שלושת הממדים הללו מקבילים לממדי האור, החיות והכח שעניינם נתבאר למעלה.

הנשמות הן, במובן הפשוט, אנחנו. אנו גם הכתובת לדבריו של הבעל שם טוב. אין הדברים מכוונים אל העולמות, שהם דומם בלבד ללא מודעות או בחירה. כמו כן, ודאי שאינם מכוונים אל האלקות שאינה חסרה דבר. אלינו הדברים אמורים, אל הברואים בצלם אלקים הנתונים בין שמים וארץ, ולאמיתו של דבר מאחדים ומייחדים שמים וארץ.

"'ויהי האדם לנפש חיה' – לרוח ממללא". המייחד את האדם הוא שותפותו בכח הדיבור העליון, יכולתו לבוא בסודן של כב האותיות, סוד בריאת שמים וארץ.

התורה מספרת כי כשנברא אדם הראשון, נטל הקב"ה את כל מעשה שמים וארץ והביא לפניו – "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". הקריאה בשם היא היכולת לעמוד על הזרימה הרציפה של אור-חיות-כח הטמונה ביסודו של כל נברא, ולמצוא את הדרך בה תוכל הזרימה הזו להתפשט ולהתממש בפועל.

הוא שמו עולה משיח. ניצוץ משיח יש בכל יהודי, כי זה תפקידו של כל יהודי – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. לגלות את המחשבה בתוך הדיבור והמעשה, שיהיה למטה כמו שהוא למעלה.

וסוד הדבר עמוק ונפלא מזה, כפי שמגלים חז"ל: "לאחר שקרא לכולן שמות, אמר לו הקב"ה: ואני מה שמי? אמר לו: הוי'. זה שאמר הכתוב: 'אני הוי' הוא שמי' – הוא שמי שקרא לי אדם הראשון".

עיקר קריאת השם בעולם, היא "ויקרא שָם בשֵם הוי' אל עולם". לדעת לכנות את ה' יתברך בשם, להתחקות אחר הדרך בה אפשר להביאו לשכון באותה דירה שאנו עושים לו. לשם כך יש צורך בנגיעה עצמית במקום שהוא למעלה מכל מחשבה, המקום בו חפץ ה' יתברך בבריאת העולמות, בו רצה מי שאין לו כל שייכות לשם – שיהיה לו שם ושיקראוהו בשמו.

כמבואר למעלה, הנגיעה הזו קיימת ומונחת ביסודה של כל נפש ישראלית, וממנה היכולת לעבור בעולם לאורכו ולרוחבו ולקרוא שמות נכונים לכל המצוי. אמנם רק אחר שנשלם ליבון עניינו של העולם כולו, מגיעים אנו אל השאלה: "ואני מה שמי?" אז, כשבא מענה שלם לשאלה הזו, באה גאולה שלמה לעולם.

אדם הראשון, שענה על השאלה המופלאה הזו, כפשׂע היה בינו ובין הגאולה השלמה. הוא שהיה אמור להיות משיח, ללא גלות וללא חבלים כל שהם. הקרבה הגדולה ששררה אז בין שמים וארץ, אפשרה לו למצוא על נקלה שמות לכל הדברים וליחדם באלקות.

אמנם משנפל בחטאו, הכניס פירוד ומות בתוך הזרימה החיה של הדיבור האלקי. משפטים התנפצו, מילים נשברו ואותיות התפזרו במרחבים עצומים של אילמות ותהיה.

אחריו, אנו מוצאים את המשך דרכו ביעקב אבינו: "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון". המאורע שהיה אולי המכריע ביותר בעיצוב דרכו של יעקב אבינו, אירע לו באותו לילה שעשה בדרכו לחרן:

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא... וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים".

האבן מסמלת את האות הבודדת, כלשון המשנה בספר יצירה. יעקב נטל מאבני המקום אבן אבן לבדה, ואלו בקשו מעצמן להתקבץ תחת ראשו: "מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו. תנא: וכולן נבלעו באחד".

יעקב היה חדור כולו באור המשמעות, ואותיות שמים וארץ נקשרו מעצמן למילים ולמשפטים תחת ראשו – מכח ההשראה שהשרה עליהן. כשהקיץ יעקב וראה את אשר נעשה, אחזה אותו יראה גדולה. אז הכיר לראשונה שהעולם כולו הוא "שער השמים", שבכל פינה מושלכות אבני הבנין של השער הזה וממתינות לצדיק שיבנה מהן "בית אלקים".

עולים ומתקשרים ומתייחדים

הבעל שם טוב מורה לנו באיגרת זו את הדרך בה נוכל גם אנו לדבוק במלאכתם המופלאה של אדם הראשון ושל יעקב אבינו. איך נוכל להתחיל לצעוד צעדים קטנים, שבסופו של דבר יבואו לכלל התכלית המקווה: ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך.

בדבריו הוא מבקש להדריך את גיסו, הרה"ק ר' גרשון מקיטוב, ביישום כל האמור למעלה בעבודת התפילה ולימוד התורה (לקמן נבאר את הדברים סביב עבודת התפילה, אמנם הם אמורים גם בלימוד התורה, כמפורש בגוף האיגרת).

אותיות אותיות עשויות התפילה, צירופים מיוחדים ומכוונים של מקורות שפע רבים ושונים. כל אות יפה לשעתה, כל מילה וענינה המיוחד לה. עולמות שלמים תלויים באותיות, הלא הן "דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן".

"תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה". גולמי אותיות אינם עולים למעלה, אלא צונחים בכובדם מטה. אם אין כוונה פנימית בדברים, הרי הם מעיקים בכובדם על המתפלל, דומים עליו כמשאוי. "מפני מה ישראל צועקין ואינן נענין? מפני שאינם יודעים לכוון בשם".

בגשתנו להתפלל, צריכים אנו להיות מודעים אל ההתרחשות העצומה המצפה להתממש דרך אמרי פינו והגיון ליבנו. תפילה היא מלשון "התופל כלי חרס", עניין של דיבוק וחיבור. נפש האדם שהושלכה אל המציאות התחתונה נאבקת לשוב ולדבוק בשורשה, כשבכחה וברצונה לסחוף עימה גם את חלקה המיוחד לה במציאות העולם. זוהי משמעות דבריו של הבעל שם טוב: ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה.

עולמות עולים

ראשית התפילה צריכה לבוא מתוך הכרה של אמת כנה. המתפלל מביט בעצמו ומוצא שאין הוא אלא פרט מפורד ומובדל, פירור בין כל פירורי המציאות. הוא מזהה את עצמו כחלק מאותם 'עולמות', אותיות שמשמעותן נעלמה מהן מפני פירודן בגלותן.

עצם פתיחת הסידור והכנת עצמו לתפילה מהווה אות על הרצון להינתק מן הסתמיות והאילמות, מגלות השכינה שבנפש, ולהיות אות שיש לה תקווה למצוא את משמעותה.

עולם נוטריקון עול מלכות שמים, כי כשהפרט המפורד ביותר מסכים בנפשו להירתם אל מעשה ה' הגדול, כבר יש לו תקווה לבוא על מקומו המיוחד לו ולהיות משכן לשכינה.

המודעות הזו היא סוד "שמאל דוחה" שבראשיתו של כל קירוב. היא מעמידה את האדם על מקומו, ובכך מסייעת לו לראות בעין אמת את הדרוש לו על מנת להתעלות ולהתקרב יותר אל מקור חייו. זוהי תנועת ה'עולים', מתוך התיאור הכולל של 'עולים ומתקשרים ומתייחדים'.

מי שחי בלא תפילת אמת, מתהלך בעולם כדרך הבהמה – פניו כלפי מטה, נתונות בעפר הארץ. באה התפילה ומפנה את פניו למעלה, עושה אותו לאדם המהלך בקומה זקופה על פני הארץ ונושא את עיניו למרום.

נשמות מתקשרות

משזכה אדם להיות אות מאותיותיו של הקב"ה, לרצות באמת להיות מְדַבֵּר, מתגלה בו הנשמה האלקית – היא המדברת והפועלת בעולם את רצון ה'.

בממד הנשמות שבמציאות, מאיר התוכן הפנימי שבבריאת העולם. תעלומות העולם מתחילות לבוא על פתרונן, ותחת הסתמיות התלושה באה הארה גדולה של ישוב הדעת.

זהו השלב בו הופכות האותיות למילים שלמות, שמתוכן אפשר להבין רעיונות ולקבל הסברים והוראות. בממד הנשמות אנו יכולים כבר לקרוא בתורה, וגם בעולם אין אנו מתהלכים עוד כסומים. יודעים אנו מה עלינו לעשות, לשם מה נבראנו.

זוהי עבודת ה'מתקשרים'. חלק ממנה בא מאליו, מתוך ההכנעה והרצון למצוא משמעות, כדרך שחידה שמהרהרים בפתרונה זמן ממושך נפתרת לפתע פתאום.

אמנם חלק משמעותי ממנה תלוי בעבודה מודעת: משזכה אדם להבין שהכל תלוי בצירוף ובחיבור הדברים זה לזה, עליו לעסוק בכך ככל יכולתו ולקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" – בין במובן הכללי של "בשם כל ישראל", ובין במובן הפרטי המתקיים בנשמות הקרובות אליו אישית.

ה"כמוך" מקבל כעת משנה תוקף ואמת, יש לאדם לאהוב את חברו משום שכמוהו ממש – גם הוא אות מאותיותיו של הקב"ה. אין לך אות שיכולה לעמוד בפני עצמה. כל אחת זקוקה לחברתה לשם חייה ממש, על מנת למצוא את הטמון בה עצמה.

מתייחדים באלקות

גם כשמצטרפות האותיות ומופיעות המלים, עדיין חסרים אנו את העיקר. נשמות אינן אלקות. בממד הנשמות מדבר עימנו ה' יתברך בעזרת הלשון הכתובה בשני ספריו – התורה והעולם. עם כל התועלת העצומה שבדרך התקשורת הזו, ידוע ומובן שאפשר לטעות ולהחטיא הרבה ממשמעותה של המילה הכתובה. הרי אין מתלוים אליה כל אותם רשמים של הבעות הפנים, נימת הקול, תנועות הידיים ושאר גינונים המסייעים להבנה המקורית והאמיתית בשעת הדיבור פנים אל פנים.

ה' יתברך מדבר תמיד את מציאות העולם. "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" להוות ולקיים, והוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מתוך צירופן של האותיות למילים, וכתוצאה מן הרצון האמיתי הבא מעומק נקודת הלב להתקשר באמת ובתמים אל ה' יתברך, לשמוע ולדבר את דיבורו – נוצר היחוד, המפגש האמיתי והקשר השלם.

אז נעשים אנו חשופים אל הכוונה שבדברי המדבר, אל המשמעות המלאה והמקורית שניתנת להתפרש רק פנים אל פנים. בדברי אדמו"ר הזקן מבואר עניינה של ההשראה הזו:

מלבד ריבוי מיני כחות וחיות הנמשכים כפי מספר האותיות שבתיבה, עוד זאת העולה על כולנה המשכת כח עליון וחיות כללית הכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכחות והחיות פרטיות של האותיות ועולה על גביהן, והיא מחברתן ומצרפתן יחד להשפיע כח וחיות לעולם הנברא בתיבה זו לכללו ולפרטיו.

כשמאיר האור "העולה על כולנה", זוכים אנו לעבודת ה'מתייחדים'. רק אז יוצרים אנו מגע ממשי עם ממד האלקות המאיר בעולם. אפשר לומר שאם גדול המרחק המהותי שבין המילה לבין האות הבודדת, הנה מרחק גדול בהרבה ישנו בין 'שמיעת' הדיבור יוצא מפי הגבורה לבין ה'קריאה' מן הכתב.

ואם נחזור אל המתפלל, בשלב זה הוא יכול לחוש כאילו לא הוא המדבר את האותיות היוצאות מפיו, אלא "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני". ה' יתברך מדבר את כל המצוי, גם את האדם הזה עצמו בשעה שהוא עומד בתפילה לפניו.

כשהכל הופך 'שקוף', ואין דבר מסתיר ומפריד בין ה' יתברך לבין עולמו, אין מה שיעכב את הברכה מלהתקיים. כל החסרונות שהניעו את האדם להתפלל מלכתחילה, אינם באים אלא מתוך הישות המפרידה את הדברים זה מזה ומנתקת אותם ממקורם. על ידי התפילה הם שבים ומתקשרים זה בזה, ומתוך כך מתייחדים עם מקורם. אז שב הכל להיות כאשר היה בשעה שיצא מפי ה' יתברך, אותיות שלמות המאירות בכל העולמות – מלמעלה ועד למטה בשווה ממש.

כעדות הבעל שם טוב, אין לתאר את השמחה העליונה המתגלה במקום היחוד הזה. "עלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי", "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", באשר רק בו פועמת התנועה המתמדת של רחוק שנעשה קרוב, של גילוי המהות מתוך העלם והסתר עמוק וממושך – בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות, וכל שכן במעלה העליונה כזאת.

שמחת חתן וכלה היא גילוי שמו של אדם, הצהרת "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", המנוחה והנחלה שביחוד השלם המצדיקות את כל התלאה והעמל שידעו הצדדים המפורדים בדרכם אליו.

מתוך הגילוי הזה שמגלה לנו מורנו הבעל שם טוב כמשקיף מלמעלה, יכולים אנו להתמלא ולהתפעם בשמחה עצומה. כל מילה של תפילה ותורה מגלה בעולם אושר ושמחה, ובכל צעד שאנו צועדים בעבודת ה' יתברך אנו מוסיפים נדבך לבית כלולותינו.

מתוך הספר "אור ישראל"בספר ניתן לראות הערות ומקורות