מי שאמר לשמן וידלוק...

אור תורה

התורה מאירה את העולם. בתחילת הדרך נדמה כאילו היא מאירה אותו מבחוץ, מלמעלה, אך ככל שזוכים לרזי תורה מבינים שהאור אותו מגלה התורה נמצא בתוך העולם ממש. לכן, כשיודעים לעמוד על סודו של הקרח – גם הוא הופך לנר.

כדבר הזה כבר היה לעולמים, במעשה רבי חנינא בן דוסא שאמר לבתו: "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק". ובכל זאת כאן מחודדים הדברים עוד יותר, שהרי הקרח הקר הוא הפכה של האש המחממת.

כדי להאיר, עובר אדם תהליך המזכיר מאוד את הפוטוסינתזה שבמין הצומח: ראשית מקבלים אור מלמעלה, אור תורה. האור הזה נקלט בנפש האדם, ומזכה אותו בגילוי רז. לאחר מכן, בכח הרז שזכה לו, יכול האדם להאיר מתוכו גם את סביביו.

התהליך הזה הוא העולה משני חלקי הפסוק הסותרים לכאורה: "כי אם בתורת ה' חפצו", "ובתורתו יהגה יומם ולילה". האם תורת ה', או תורתו של הלומד? והתשובה כבר מובנת, כדברי הגמרא: "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו". בתחילה האור מאיר את האדם החשוך, ובהמשך – האדם עצמו יכול להאיר את החושך שסביבו.

אור וחום

הרבי הצמח צדק קובל על כך שאצל חסידים היום חושך וקר. מורגש חסרונו של הבעל שם טוב ושל נרותיו, כי הנר מאיר ומחמם. האור הוא במוחין שבראש, דעת אלקים בהירה וזכה. אותם רזי תורה המאירים את המוחין, מחממים את הלב ברגשי קודש של אהבה ויראה לה' יתברך.

בסיפורנו נאמר שהבעל שם טוב אהב אור, ובמקום אחר מובא שהיה מברך תמיד את ילדי ישראל שיהיו יהודים חמים. ההתוועדות, שבמהלכה סיפר הצמח צדק את הסיפור הזה, היא מעמד שתפקידו לעורר בעיקר את החום הלבבי אצל משתתפיו.

דברי הרבי הרש"ב באים להמתיק את קבילתו של הרבי הצמח צדק. בכלל, אין צדיק מתלונן או מבקר אלא אם כן בכוונתו לתקן. הרבי הרש"ב מסביר שתחושת החסרון החריף שחש בו הרבי הצמח צדק, היא שהביאה אותו לפעול ביתר שאת להבערת אש בנשמה ולהעלאת האור בבתים החסידיים.

אפשר להתבונן במצב ולהסיק מתוכו שאכן, יד ירידת הדורות היתה בחסידים ואורם הולך ומידלדל. הרי חסידות מטבעה היא גילוי רזים פנימיים, ולומדיה אמורים להיות נרות להאיר בכל דור ודור – ממש כדורו של הבעל שם טוב! מדוע, איפוא, אין הדבר כך?

אך אפשר גם להתבונן בעומק יותר, ולהבין שאמנם ירידת הדורות היא גזירה המובנית בטבע העולם, אך הטוב לעולם אינו הולך לאיבוד – אלא מוצא לו דרכים אחרות להתבטא בהן.

בימי הבעל שם טוב היה כל תלמיד איש המעלה. גם אם לא יכול כל אחד להדליק את הקרח, היו הכל יכולים להאיר ולחמם במידה רבה את הסובבים אותם.

בדורות המאוחרים יותר, עברה סגולת האור מן הפרט אל הכלל. זו משמעות האור המאיר בבתים החסידיים – אותו אור שזכו לו יחידים בעבודתם, הפך לנחלת הכלל כולו. הבתים החסידיים מאירים אהבה ויראה בטבעיות פשוטה, ויש בכך משום עילוי גדול לעומת דורות עברו.

ותקנה נוספת שפעל הרבי הצמח צדק: שהיכן שיהיו יצליחו להאיר אור תורה. כשהאור נחלש, העצה היא להאיר על הזולת. "ומתלמידי יותר מכולם" – אור חוזר עולה מן המקבל ומאיר על המשפיע, וחוזר חלילה. שלהבת מצטרפת לשלהבת, כשהיא מפרה ומרבה אותה עשרת מונים.

בפרט בדור האחרון אנו רואים איך כל הלהט שהושקע בזמנים עברו בעבודת התפילה, משמש כעת כמנוע שאינו יודע ליאות למשימת השליחות להאיר אור תורה בכל מרחבי עולם וקצווי ארץ כפשוטו ממש.