פת חרבה ושלווה בה

תכלית חכמה

אנו למדים שתורה ותפילה צריכות שתהא להן תכלית, "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים". מכל הקרב לעסוק בעבודת ה' נדרשת רצינות, הכרה בכך שהתוכן הקדוש בו הוא זוכה לעסוק מחייב אותו בכל רבדי חייו.

יכול אדם להיות תלמיד חכם גדול, אך אם אין הוא מכוון את לימודו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – נמצא העיקר חסר מן הספר. יכול אדם לעסוק בהתבוננות ובתפילה כל היום כולו, אך אם אין הדבר מוליד בנפשו מידות טובות ורדיפת הטוב, נמצאת תפילתו חסרת כל ערך.

ההבדל שראו תלמידי הבעל שם טוב בין הבתים השונים – ביתו של ר' נתן וביתו של ר' אברהם – קיים גם במישור הפנימי-רוחני של נפשותיהם.

"טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב". הטענה ה'למדנית' בגנותם של היהודים הפשוטים בדורות ההם, היתה ממאמר המשנה: "לא עם הארץ חסיד". בא הבעל שם טוב והסביר שדברי חז"ל מוסבים על עם הארץ כזה המתנגד בעקרון ללימוד התורה, מעין 'כת' של רודפי תלמידי חכמים שהיתה קיימת בעבר בצד כתות אחרות – אלו שהתנגדו ללימוד תורה שבעל פה ולקבלת סמכותם של חכמים.

יהודי פשוט שכולו חדור שאיפה להיטיב דרכיו על פי תורה, ושפתותיו רוחשות תפילה חמה גם בלכתו בדרך – אין תלמיד חכם שיהיה חסיד גדול ממנו. אצל יהודי כזה הרי התורה והתפילה הן בגדר 'פת חרבה', אין לו הרבה מהן, ומה שיש – אין בשלימות. אבל כמה שלווה יש לו ולבוראו מעבודתו התמה!

ולעומתו, אצל למדן שאין תכלית בעבודתו, הרי התורה והתפילה ממלאות את ביתו עד אפס מקום. אולם מה בצע בהן, בזבחי הריב? במקום סם חיים, שירפא את תחלואי הנפש ויישר את דרכיה, נעשית לו התורה סם המות – ומוסיפה חיות וכח לפגמים שבנפשו.

כי אמנם להלכה צדק ר' נתן, בהנחתו שמתוך תורה ומצוות יתוקנו כל פגמיו ויושלמו כל חסרונותיו בדרך ממילא. אלא שבמה דברים אמורים, כאשר התורה היא תורה והעבודה היא עבודה. אך כשאין תכלית לעסקי הקדושה, והכל בא מן האדם עצמו וחוזר אליו – נמצאת התורה נתפסת בתוך המציאות החסרה, במקום לתקנה ולזככה.

עבודת המוח ועבודת הלב

אם שמים לב לפרטים, מבחינים מיד בקושיה ברורה: בתחילה נאמר כי עבודת המוח היא לימוד התורה ועבודת הלב היא עסק התפילה, ואילו לאחר מכן נאמר כי עבודת המוח היא עסק התפילה, ואילו עבודת הלב היא הצדקה.

התירוץ על כך הוא בדרך ביאורנו למעלה, כשמתבוננים בכל עבודה על היוצא ממנה – על התכלית. תכלית תורה – תפילה, ותכלית תפילה – צדקה.

תכליתו של לימוד התורה הוא להיות מיושם בעבודת התפילה. בלימוד ובהתבוננות בדברי אלקים חיים, אנו ממשיכים אל תוך הנפש אורות עליונים. הרבה הזהירו חכמים וצדיקים שלא תהיה ההתבוננות הזו מנותקת מן ההקשר הישומי, בעבודה שבלב.

דרשו שיהיה הלימוד – הן בנגלה והן בנסתר – 'אדעתא דנפשיה'. שכשלומדים גמרא יבואו הדברים עד להלכה למעשה, וכשמתבוננים בפנימיות התורה יקחו את הדברים אל הלב פנימה, ויפיקו מהם עצות ולימודים לקרבת אלקים. בהקשר זה ידוע במיוחד ביטויו של רבי נחמן מברסלב: "לעשות מהתורות תפילות".

נמצא שמי שעוסק בעבודת המוח בלימוד ובהתבוננות בדברי תורה, ועושה זאת באמת, יודע כבר מתחילתו שעיקר מגמתו היא להחיות את תפילתו ולהאיר את לבו באור העתיד לשרות במוחו.

ובאותו אופן, תכלית עבודת התפילה המבררת את סיגי הלב ומקרבת את הנפש לבוראה – היא עבודת הצדקה. תפילה היא התעוררות רחמים, בין על נפשו של המתפלל עצמו, ובין על נפשות אחרות אותן הוא מזכיר בתפילתו.

בתפילה אין אנו רק מספרים לה' יתברך על בעיותינו, אלא מנסים לחצוב מן השעה היקרה בה אנו קרבים אליו ומוארים באורו, עצות וכחות שבהם נוכל לעזור לנו ולזולתנו.

ידיכם דמים מלאו

באופן נתינת הצדקה, נפסק בשולחן-ערוך:

צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין. ואם נתנה בפנים זועפות ורעות, הפסיד זכותו.

בסיפור שלפנינו אומר הבעל שם טוב אמירה חריפה עוד יותר: את הזולת יש להרגיש בלב. אם אין מרגישים, הרי זו שפיכות דמים. גם אם ישתדל הנותן לשוות לעצמו סבר פנים יפות, אם אין בלבו רגש של קרבה אמיתית אל המקבל ממנו – לא יאירו פניו.

כיצד מגיעים הדברים לידי שפיכות דמים? אם אין הצדקה באה מתוך רגישות אל המקבל, אזי היא מוסיפה נפח בישותו של הנותן. קל מאוד להפוך את מעמד הצדקה לחוויה של התגדלות והתרוממות הנותן, הנבנה ממצוקתו ומחסרונו של המקבל. וככל שאלו הם פני הדברים, כך אכן מתבטל המקבל יותר ויותר וכבודו העצמי ניטל ממנו – שפיכות דמים ממש.

אוזנים להם ולא ישמעו

ר' נתן הוא דוגמה מעציבה לכך שגם תלמיד חכם בעל השגה, המקורב אל הבעל שם טוב, יכול להיות אטום לגמרי דוקא בכל הנוגע לעניינו האישי. כשהרבי אומר תורה, אין הוא מבין את השלכותיה על נפשו. גם כשהוא מייחד את הדיבור אליו בפרט – אין הוא שומע באמת.

אטימות זו לא נבעה מחוסר הבנה. אדרבה, ר' נתן היה תלמיד חכם גדול, תלמיד חכם של כל מה שאינו נוגע לו. הרבי הריי"ץ מתבטא אודותיו בביטוי, שאוזן רגישה תוכל להבחין בחריפותו: ר' נתן הבין את התורה בדרכו הוא.

במקום אחר מבאר הרבי הריי"ץ שיש תלמידי חכמים שהם בבחינת "מסילות בלבבם".  שיש להם דרך סלולה עוד בטרם נגשו אל התורה, ואת כל אורה של תורה הם משעבדים אל הדרך הזו. אין הם מתבטלים ומניחים לתורה לעצב את דמותם, אלא קולטים את הוראותיה מתוך דפוסי חשיבה והתנהגות מצומצמים המוכתבים מראש.

בדרך זו הם מגבילים מאוד את יכולתם להתעלות ולהתקדם כתוצאה מלימודם, כשמראש הם משרטטים גבול בלתי מודע: עד כאן אני מוכן לשמוע, ולא יותר.

למעלה נתבאר שלימוד התורה מוכרח להיות תכליתי, לחתור למטרה מסוימת. מעניין לראות שר' נתן, בגלל העדר התכלית שבדרך לימודו, תפס רק את התחלת התורה – שעיקר עבודת ה' יתברך הוא עבודת המוח ועבודת הלב – ועימה נשאר. ר' אברהם, לעומתו, נשאר עירני עד לסוף התורה, ויצא עם עיקר תכליתה – בכל זאת אפשר שיהיו ידיכם דמים מלאו.

חז"ל מלמדים שאם אדם מתקשה בתחילת הסוגיה, עליו להמשיך וללמוד אותה עד לסיומה אפילו ללא הבנה: "שפיל לסיפיה דקרא". בחסידות נדרש שפיל מלשון שפלות, כיון שהיכולת הנפשית להגיע עד לסיומו של דבר היא מעניינה של מידת השפלות. מי שלימודו גאה, שבא מלא מעצמו אל התורה, לא ימשיך לקרוא מה שאינו מבין. כך יצא שלעולם לא יגיע אל הסוף, אל התכלית. תמיד 'יתקע' בתחילת העניין או באמצעו.

קרב של קירוב

כפי שהזכרנו לעיל, קיים קשר ברור בין התכונות הפנימיות של שני תלמידי הבעל שם טוב לבין האווירה השוררת בביתם. על מנת להיטיב ולהבין את הקשר הזה, נוסיף להתבונן בו עוד מעט.

עבודת התפילה היא מוקדה של 'עבודה שבלב'. במהותה אין היא מיוחדת רק לזמני התפילה הקבועים, אלא כוללת את כל הרגעים הרבים בהם נוצרת קרבה בין אדם לאלקיו: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו".

"שעת צלותא – שעת קרבא". תפילה איננה רק מסירת דברים כלפי מעלה, אלא תהליך ממושך של מאמץ מודע. בחסידות נדרש המושג 'תפילה' כבא מלשון "תופל כלי חרס" – מדבקם בטיט ומאחה את שבריהם.

הקרב שבתפילה הוא קרב של התקרבות, להסיר את כל המחיצות המפרידות בין האדם לבין ה' יתברך. בכל תפילה פועלים משהו, ובריבוי זמן של יגיעה עקבית זוכים להתקרב באמת.

וכשם שהוא בין אדם למקום, כך הוא גם בין אדם לחברו. בתפילה אנו מעוררים רחמים לא רק על עצמנו, אלא גם על נפשות אחרות הנזקקות לכך. וגם במובן זה, עיקר פעולת התפילה היא בהתקרבות שבלב. כאשר מתפללים על מישהו יש להרגישו באמת, להיכנס למצב של קירוב דעת עמו עד שצרתו תהיה צרת המתפלל עצמו, והדברים יבואו מתוך הלב באמת.

ידועים דברי רבי סעדיה גאון, שתשובה שלמה היא כאשר בכל פעם חוזרים בתשובה על התשובה של יום האתמול. בכל יום מגלים שלפי השגת ה' המאירה כעת, לקתה תשובת האתמול בחסר וממילא פגמה בכבוד ה' יתברך.

כך צריך לנהוג גם במישור שבין אדם לחברו. בכל פעם יש להתקרב אל הזולת יותר, להיות רגיש למציאותו ולטבעיות החיבור עימו יותר, ולדעת שלעולם אין זה מספיק. אחדותן של נשמות ישראל היא ללא גבול ממש, ממש כאחדות ה' – "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

ר' אברהם נהג בדרך זו כל ימיו. תמיד היה פתוח לראות בכל דבר את המעלה והיתרון של זולתו, ומתוך כך שאף תמיד להזדהות עמו ולחוש את צערו באמת. כשנוהגים כך, זוכים לשלום ולשלווה בבית ומחוצה לו.