דברים היוצאים מן הלב

דע מה למעלה – ממך

דומה לפעמים שעם כל הרצון להתבונן ולמצוא את הטוב והיקר בהתנהגותם של היהודים הפשוטים, לפעמים זה פשוט לא שייך... הרי הקב"ה הוא סובל כל עלמין, וגם צעקות יכול הוא לסבול. אצלנו, באופן טבעי מתעורר חיוך כששומעים אמירה כזו.

ובכל זאת, מראה לנו ה' יתברך כי לא מחשבותיו מחשבותינו. אם ננסה להסביר במה היה כחה של האשה גדול, נוכל לומר שתי סיבות:

א. אפשר אולי לומר שכמו למטה, כן גם למעלה מתעורר חיוך וצחוק גדול לשמע התמימות שבדברי האשה. אלא שהצחוק הוא צחוק על תופעה חביבה ואהובה עד מאוד, כאב המשתעשע במעשי בנו התינוק, וגדול היה כחו לבטל ולהמתיק את כל הדינים.

ב. באופן אחר, 'רציני' יותר, ידועה דרשת הרב המגיד: "דע מה למעלה – ממך". כשאדם מדבר או מתנהג בצורה מסוימת למטה, הרי הוא מעורר את אותה בחינה כנגדו מלמעלה.

כשגילתה האשה בתמימות גמורה ומעומק נקודת לבבה שהיא איננה יכולה לסבול כשילדיה צועקים, התעוררה בחינה כזו גם למעלה. עלמין יכול הקב"ה לסבול, אך בנים אין הוא יכול לסבול. צעקתם האמיתית בוקעת את כל המחיצות ונוגעת עד העצם ממש.

בפסוק "בכל צרתם לו צר" יש הבדל בין הקרי והכתיב – כתוב 'לא צר', אולם אנו קוראים 'לו צר'. ההסבר הפנימי לכך הוא שצרתם של ישראל מתקבלת למעלה בשלושה רבדים שונים:

בחיצוניות, במבט מצומצם שאינו מבין את גדולת ה' ורוממותו האין-סופית – 'לו צר' בפשטות. כאילו הוא נתפס בתוך הצרה יחד עם דרי מטה.

כשמגביהים ומתבוננים פנימה יותר, אזי 'לא צר' כלל. יש מקום שבו אין כל מעשה עולם הזה נוגע, שבו הקב"ה הוא למעלה מכל נגיעה במציאות. לשם אין מציאותה של צרה מגעת, ואין דבר שיכול להצר.

אך כשבני ישראל, עם קרובו, מנצלים את סגולתם הטבעית ומעמיקים לחדור עד נקודת העצמות והמהות – הרי מתגלה ש'לו צר' באמת. שצרתם של ישראל צרתו היא ממש.

קשה לנקוב בעבודה מסוימת היכולה להגיע אל המקום הזה, אולם בפני מסירות נפש אמיתית נפתחים כל השערים. כשיהודי מגלה את עצם נקודת לבבו, את ה"בכל מאודך" שלו, הרי גם אם יהיה המעטה החיצוני מגושם ופשוט – יתעורר כנגדו ה'מאוד' שלמעלה, העצם שמעל לכל סדר הנהגה והשתלשלות.

כמה אפשר לנו ללמוד מן המעשה הזה על הסגולה היקרה שבשיחה הפשוטה, שפיכת הלב לפני ה' יתברך מחוץ למסגרתה ה'רשמית' של התפילה. הדיבורים הכתובים בסידור נועדו לתת כלים ל"בכל לבבך ובכל נפשך", אולם את ה"בכל מאודך" מיטיבים לגלות דוקא כשאומרים בדיוק את מה שמונח על הלב – בשפה הטבעית ובלבושים הפשוטים ביותר.

תלמידיו-ממשיכיו של הבעל שם טוב הרבו להדגיש את החשיבות שבעבודה הזו. ידועה בעיקר החשיבות שייחס לה רבי נחמן מברסלב, שדיבר רבות על עבודת ההתבודדות וראה בה עיקר גדול שהכל תלוי בו. גם על חסידי אדמו"ר הזקן סיפר הרבי הריי"ץ שהיו בשדות יותר מאשר בערים, כשהם מבקשים את הדומיה שמחוץ למקום ישוב על מנת לייחד את המחשבה ואת הדיבור לה' יתברך ללא כל הפרעה.