מנחה של אנחה

לגמגם בקדושה

עבודת ה' בכלל, ותפילה בפרט, היא עניין שבמוחין. מי שיש לו מוחין דגדלות, תפילתו שגורה בפיו ומאירה יותר. היהודי הטרוד שבסיפורנו אינו בעל מוחין כלל, ודאי שלא מוחין דגדלות. רק רושם חלש של דעת מתגלה בו, באותה שעה בה הוא נאנח ורץ להתפלל את תפילתו הטרופה.

את התענוג שיש לה' יתברך מעבודת הנבראים ממשיל הרב המגיד לתענוג של אדם המתבונן בציפור המדברת. דבר חידוש יש כאן, תופעה בלתי רגילה, והיא מעוררת עניין רב והתפעלות גדולה. גם דיבור מגומגם  כתפילתו של היהודי שלנו מעורר תענוג גדול – "לגלוגו עלי אהבה".

לגבי אנחתו של היהודי, יש לציין את מאמר הרבי הריי"ץ:

באנחות לבד לא ניוושע. האנחה היא רק כפת המנעול לפתוח את הלב ולפקוח את העיניים שלא לשבת בחיבוק ידיים.

יש אנחה שהיא בגדר התנצלות על חוסר אונים, על רפיון ידיים, ובעצם אינה באה אלא כדי להוסיף ולהכשיר את המצב ההווה גם לעתיד לבוא. אך יש גם אנחה אחרת, אנחה שאינה באה במקום פעולה, אלא בוקעת מאליה מתוך עומקה של נפש הכואבת את מצבה ומצרה על ריחוקה.

אנחה כזו יקרה מאוד, מפני שהיא מהווה ביטוי לקשר העמוק של עצם נקודת הנפש עם ה' יתברך. לא האדם הוא הנאנח, אלא האנחה מתמלטת מקרבו כמתנה מלמעלה (בבחינת הרהור תשובה הנופל בדעת האדם לפתע פתאום, ללא כל הכנה). פתאום הוא שומע את עצם נשמתו נאנחת, והוא הראשון להזדעזע מן האמת שבאנחה.

באנחתו מתגלה לנאנח עד כמה מבקשת נפשו את קרבת ה', ועד כמה התרחק בדרכי חייו מן הבקשה הפנימית הזו. הזעזוע שגורמת האנחה הוא הזירוז הטוב ביותר לפעולה של ממש, שרק בכחה לשנות את מצבו לטובה.

על אנחה כזו אמר הרבי מהר"ש:

אנחת יהודי הבאה בסיבת לא טוב גשמי היא גם כן תשובה גדולה, ואנחה הבאה בסיבת לא טוב רוחני, היא ודאי וודאי תשובה מעולה. האנחה מוציאה מעומק רע, ומעמידה על מעמד טוב.