מי אני?

אחור וקדם צרתני

גילוי אליהו, כך מתברר כאן, הוא שיקוף של האדם עצמו. לא שר' גרשון היה דומה לאותו הבחור המשונה, אלא שהיתה בו מדה של הקפדה והבטה חיצונית על הסובבים אותו, וזו שגרמה לו שאליהו הנביא יבוא אליו דוקא כך – ויכשל בו.

אולי אפשר לדרוש ולומר כי "לפי שוויו" היא מדת ההשתוות. ככל שאדם מנקה את עצמו מן הראיה המבדילה בין דבר לדבר על פי שיקולים זרים, ולומד לראות את כל הסובב אותו באור של "שוויתי הוי' לנגדי תמיד" – כך יגלה גילוי של קדושה בכל מקום אליו יפנה.

לפי המסופר כאן, אפשר להסביר שהצדיקים ביקשו גילוי אליהו בדיוק לשם המטרה הזו – כדי לבדוק את עצמם ולזהות את המסתתר במעמקי נפשם.

ישנן שיטות במדע הנפש הגורסות שהתת-מודע הוא 'בת הזוג' של המודע. בכל אדם ישנם רבדים נסתרים שהוא אינו מודע אליהם, ותכלית ההתקדמות הנפשית היא כאשר התכנים הנסתרים משתחררים ומגיעים אל המודעות. אז עולה אדם לרמה אחרת של חיים, כשהוא זוכה להכיר את הטמון בו ולנצל את הכחות הנתונים לרשותו בצורה טובה יותר.

באותיות של קבלה אפשר לראות כאן הקבלה לסוד בריאת אדם וחוה, על פי האומר ש"דו פרצופין נבראו" – "אחור וקדם צרתני". מתחילה היתה בת הזוג 'אחור' בלבד, ובמצב זה לא היתה ברת התייחסות. התודעה של בן הזוג ה'קדמי' לא יכלה להבחין בה ולהתקשר אליה. בשלבים הבאים החל תהליך ה'נסירה' בו ניתק האחור מן הפנים, על מנת לשכללו ולהכינו לזיווג מפרה.

כשאליהו בא, הוא מפתיע מאחור. צורת גילויו תוקפת את האדם המבקש לראותו בנקודת חסרון שלא היה מודע אליה כלל, ולא נעים לו לגלותה. זו הנסירה הכואבת, המנתקת את האדם מתדמיתו הקודמת, ובכך סוללת דרך לבניית קומה חדשה וטובה יותר – שבה יתוקן החסרון הזה.

גילוי היחידה

לאחר שעמדנו על כך שגילוי אליהו משקף את מהותו הפנימית של אדם, ומזווג אותה אל המודעות הגלויה – נוכל לעמוד על נקודה חשובה בהשקפתה של החסידות על כל עניינו של 'גילוי אליהו'.

ולשם כך נביא את המעשה הבא:

על פי האמור למעלה, אפשר להבין את הפלא – כיצד יהיה גילוי היחידה שבנשמת האדם למעלה מגילוי אליהו הנביא קדוש ה'. רבים מבקשים גילוי אליהו מבלי שיהיו ראויים לו, בחינה של "לא תתורו" שבקדושה – בבקשת מדרגות וחוויות של קודש שאינן שייכות להם, ולא אותן מבקש ה' מידם.

אמנם אותם המבקשים גילויו באמת חפצים להכיר את חסרונם, לדעת את תכליתם, ללמוד מפיו תורה מיוחדת השייכת לנשמתם. אל כל אלו פונה החסידות ואומרת – דעו כי גילוי היחידה שלכם, עצם נשמתכם, הוא למעלה מגילוי אליהו.

אליהו בא בגילוי גופני, ואילו היחידה מאירה בנשמה. אליהו מתגלה לעיני האדם בלבד, גילוי חיצוני, ואילו היחידה מאירה בתוך הנפש ואורה נקלט ופועל במעמקיה.

בדורות עברו היתה פנימיותו של אדם כספר החתום, גם בעבודת ה' לא הרבו לעסוק בה. רוב חיי מבקש ה' היו מבוססים על שמירת תורה ומצוות בפועל, ובני עליה היו מרבים לעסוק בסיגופים שונים. הפנימיות התבררה ממילא.

אך בדורות אלו, בהם הולך העיסוק הפנימי וכובש את מרכז הבמה בנפשו של אדם בפרט ובתרבות העולם בכלל, אין עוד צורך לבקש גילוי אליהו. "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך" – המקור עצמו יכול להיפתח בפניך, שים כל מעייניך בו.

לתוספת הסבר והדגשה, אם גילוי אליהו הוא התגלות בת הזוג שבהעלם הנפש, הרי גילוי היחידה בא מן המקום שלמעלה מן הפירוד – שם הנפש אחת היא, והנישואין הם עובדה קיימת.

נמצא שהעדפת גילוי אליהו על פני גילוי היחידה, משמעה שבוחרים להמשיך ולחפש במקום למצוא – למרות שיודעים היכן אפשר למצוא. תופעה כזו נפוצה כיום, לצערנו: בחור רווק ממשיך לחפש את זיווגו שנים ארוכות, ואינו מבין מהי הסיבה המונעת ממנו להינשא.

והנה לפעמים אפשר לומר שבלא יודעין נתפס הבחור לחווית החיפוש, להתפעלות הראשונית של היווצרות הקשר המאפשרת חיים קלים – גם התרגשות שבהתקשרות וגם חופשיות וחוסר מחוייבות. טובים בעיניו (לפחות בלא מודע) חיים כאלה מחיים של נישואין, בהם הקשר השלם כבר קיים ואין בו התרגשות מתמדת של חיפוש ומציאה, חיפוש ומציאה (למראית עין חיצונית).

אולי על זה אומר הפסוק: "מוצא אני מר ממות את האשה" – כאשר מבקש האדם את גילוי האני ואת ההתרגשות שבחשיפה ובהיחשפות שבזיווג, ולעומת זאת "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" – כאשר המבוקש הוא הזיווג השלם לשם תכלית השלמות שבו והפירות שירבה בעולם.

באותו אופן, יש משהו 'מאכזב' בבשורה שאפשר לזכות לגילוי היחידה. המתאכזב הוא אותו יצר רע שבקדושה, המבקש גילוי אליהו בגלל ההילה המתלווה אליו. אמנם, היחידה היא המקור האמיתי לכל מה שאפשר להשיג בגילוי אליהו, אבל הרי לא את זה ביקש לעצמו, אלא את החוויה וההתלהבות המדומה.

אבל מבקשי ה' באמת ירוממו את רצונם ויבקשו מעתה את זיווגם האמיתי, לעלות לעצם נקודת הנפש ומשם להמשיך את גילוי השלמות העצמית של נשמת האדם – ולהפיק רצון מה'.