ככה לו

בין מרגיש למתרגש

ידוע מסיפורים רבים על דמותו של בעל ה'תולדות' שהיה צדיק תקיף ובעל 'דינים'. הביטוי החיצוני ל'דינים' הוא 'הקפדה', ובסיפור זה הוא מופיע בלשון מיוחדת – שיתן לו עצה שלא יתרגש.

יש לבאר זאת, ולדעת כי הקפדה אינה זהה לכעס. כעס הוא התפעלות שלילית של מדת הגבורה, המתפרצת ושורפת את הזולת. הקפדה היא שורשו הדק של הכעס, ומקומה בבינה – מקור הגבורות ("מינה דינין מתערין").

הבינה, מסקנת המוחין המתבוננים ומגבשים השקפת עולם, היא 'אם המידות'. בתחומה נמצאת פרשת דרכים חשובה ומהותית מאוד – אלו 'ילדים' יוולדו? מידות טובות ונקיות, או חלילה – התרגשויות של שווא שאין בהן ממש.

וזאת לדעת – שני טבעים הם בהתעוררות המידות. הטבע הראשון ממהר לחוש, לחוות ולהתרגש. זו תגובה מיידית, מעין רפלקס הנוצר בהתבוננות ראשונית, ומוקדה – החוויה האישית. 'אקשן' לשמו, ותו לא. רק בטבע השני, המתעורר לאחר התבוננות מעמיקה ומתונה יותר, נוצרת התקשרות אמיתית בגורם המעורר את ההרגשה – כאשר הפעם הקשר הוא 'לשמו'. לא האני המתרגש עומד במרכז, כי אם הטוב והיופי שבעניין המְרגש.

ההקפדה נובעת מאותו כשל ראשוני: מי שמעמיד את עצמו במרכז ההתפעלות הרגשית, נעשה רגיש ומשום כך גם קפדן. קל לפגוע בו ולעורר את חמתו. גם דברים שלכאורה אינם קשורים אליו כלל – כמו מצבן של רגלי ההלך שאסף בעגלתו, חשובים בעיניו כאילו הם משפיעים עליו ונוגעים לו.

מחירה של ההתרגשות העצמית הוא העיוורון הרגשי – ואתה לא הרגשת. כמה וכמה דברים לא הרגיש הצדיק: הוא לא הרגיש בכך שההלך בעצם 'עשה לו טובה' בעלותו על עגלתו. הרגליים הנותרות בחוץ מרמזות שלמעשה היה מעדיף ללכת רגלי, בבחינת "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"; הוא לא חש עד כמה הוא פוגם במצוות גמילות החסד שבידו, שהרי איזו צורה יש לחסד כזה – להעלות נוסע לעגלה ולגעור בו בזמן הנסיעה; ועל כולנה – הוא החמיץ את גילוי אליהו שהובטח לו.

מי שמתרגש, לא מרגיש באמת מה קורה סביבו. אם העיניים פונות פנימה, נגרעת יכולת ההבחנה ועדינות ההרגשה האמיתית.

לב ישראל

רפואת בעל ה'תולדות' היא במדת ה'ככה' – מידת ההשתוות האהובה כל כך על הבעל שם טוב.

בהיותו שייך לגילוי תורתו של משיח, הרבה הבעל שם טוב לעורר ולבקר דוקא את ציבור לומדי התורה שבדורו – בבחינת "אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא". ההשתוות היא אחת מאותן מעלות הנמצאות בקרב פשוטי ישראל, יותר מאשר בקרב לומדי התורה.

לומדי תורה הם בדרך כלל אנשים מורכבים, עדינים, בעלי יכולות שכליות ורגשיות מפותחות מאוד. כל אלו מגבירים בתוכם מאוד את סכנת הרגשת האני ההרסנית כל כך. להם נחוצה מידת ההשתוות ביותר, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה".

אפשר לרמוז ולומר שרגלי ההלך המוטלות בחוץ, מייצגות את הרגליו החיצוניים של האיש הפשוט. הרגלים אלו הם שעוררו את קפידת הצדיק עליו במקרה זה, ובמקרים רבים נוספים. הצדיקים שלא טעמו ממידת ההשתוות היו צודקים מדי, עד כדי עיוורון. הם ראו לעינים בלבד, מיששו את דופק היד כדי להרגיש האם תורה ויראה מפעמות ביהודי העומד לפניהם, ולא חשו את הדופק הפנימי הפועם בו.

הבעל שם טוב ידע לחוש את פעימות הלב היהודי, את דופק הלב שמתחת למעטה החיצוני הגס. תמיד אמר על היהודים הללו – "לב ישראל חי". הוא העמיק להתבונן, ומצא מרגליות רבות דוקא בהרגליהם החיצוניים ביותר.

תכבד העבודה על האנשים

בעל ה'תולדות' מלמד אותנו כאן מדרכי החסידות, בכך שבבואו לפני רבו הוא מבקש ממנו עצה – ולא ברכה. יש הסוברים שעבודת החסידות מתמצה בבקשת ברכות מהרבי, אך עיקר הפלא שבמהותו של רבי אמיתי הוא היכולת לעוץ עצה נכונה, להיות "פלא יועץ"הממשיך "עצות מרחוק אמונה אומן".

באותו אופן, מהותו של חסיד אמיתי היא הביטול והדבקות הגמורה ברבו. חסיד הוא מי שיודע שעצה יש לבקש רק מן הרבי, ויש ליישם אותה עד מיצוי הנפש.

בקרב חסידי חב"ד התייחסו בביטול למי שמבקש ברכה לתיקון רוחני. הרבי הצמח צדק אמר שחסיד פנימי יודע כי בקשת ברכה עבור עניין שבעבודת ה' היא "אל ישעו בדברי שקר", ולעומת זאת המצב הרצוי הוא – "תכבד העבודה על האנשים".

"היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם". ה' יתברך רוצה מאתנו את המאמץ ואת העבודה הפנימית, ולא את התוצאות כשלעצמן. אם חפץ ה', יתן לנו מדרגות ומידות טובות בשפע, בבחינת "עבודת מתנה אתן את כהותנכם". אך אנו מצד עצמנו החפץ לנו במדרגות ובברכות כשמוע בקול ה'?!