א שמעק טבק

מעיד על עיסתו

"חיי, בני ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא". לא מפני חטא מאבדים עושר, ולא בכחה של מצוה זוכים בו.

הקביעה הזו מעוררת אותנו להבין שהקוטב עליו סובב הגלגל החוזר בין שני גיבורי הסיפור שלפנינו, אינו עניין גנותן של המידות הרעות – שבגינן נענש העשיר וירד מזלו מטה מטה. הרי אם כך היה, ואין כאן אלא חטא ככל החטאים, מדוע פסק הבעל שם טוב כי אין לו תקנה מצד עצמו? הרי תשובה מועילה תמיד!

אלא נראה שלא כל המעשים – הטובים ושאינם – נובעים מבחירה מודעת, ונכללים במאזן הזכות והחובה השגרתי. ישנם מעשים הנובעים מעצם מהות האדם, ויותר משהאדם בוחר בהם הרי הוא אנוס לעשותם מצד טבעו הפנימי. כך, לא היתה סגירת הקופסה אלא עדות מובהקת על מהותו של העשיר, שפעל כ'מסיח לפי תומו' – לפי תמימותו הטבעית והפשוטה ביותר – והעיד בזאת על עיסתו.

מעשים כאלו יכולים לסמן ולגלות משהו מאותו מקור נעלם המכונה 'מזלא'. המזל הוא צינור הנמשך מעצם הנשמה, ומזיל טיפות של גילוי עצמי על המציאות הגלויה של האדם. בהיותו כזה, הוא נעלה מגדרי הזכות והחובה. גם אם ירשיע אדם בכל דרכיו, לא יאבד מה ששייך לו מצד עצם נשמתו. ומאידך, גם אם יהיה צדיק הרבה, באופן רגיל לא יוכל 'לברוא' לעצמו תוספת שפע שאין לה שייכות עצמית אליו.

מכיון שסיבת ירידתו של העשיר נבעה ממזלו, לא מצא לו הבעל שם טוב כל תקנה – אלא בגילוי דומה של מזלו של העני שהעשיר במקומו.

אין – מזל לישראל

המונח 'מזלא' הוא מאבני הבוחן העיקריות בין ישראל לעמים. אומות העולם תולים הכל במזלות – בגרמי השמים, תהלוכותיהם ותהפוכותיהם. על ישראל, לעומת זאת, אומרים חז"ל כי אין להם כל קשר אל המזלות. כך נאמר לאברהם אבינו, כשהסתכל במזלו וראה שאינו יכול להוליד בן: "צא מאיצטגנינות שלך – אין מזל לישראל!"

המזל היהודי מבטא התנערות מן ההשפעות החיצוניות הנתלות במשרתים בעלמא – צבא השמים הנבראים לעשות את מלאכתם ולעמוד בתפקיד שהועיד להם בוראם – והתייחדות עם גורם השפעה אחד ויחיד והוא ה' יתברך. רק ממקור אחד נובע השפע שלנו, מגילוי האלקות שבעצם נשמותינו, "חלק אלוק ממעל".

את האמירה הזו מבטאת אמרה ידועה של הבעל שם טוב, שניקד ופיסק אחרת את מילות הגמרא, באומרו: "אַיִן – מזל לישראל". מקור השפע הנוזל על נשמות ישראל בא מנקודת האין שבהן, מן ההתעצמות עמה והביטול כלפיה.

בסיפור מתבטא הדבר בעובדה שנקודת הזמן בה עבר העושר מיד ליד בשני הכיוונים, היתה כרוכה בגילוי האין בנפש זה שמזלו האיר לו.

העשיר הלבין את פני העני, ו"המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". הדם האוזל מן הפנים מבטא את מצוקת הישות המתבטלת נוכח הזלזול המופגן בה, ואת התכנסותה אל נקודת האין שבה.

במיוחד בולטת ההתרחשות הפנימית הזו במעמד המתואר כאן: מקומו של העשיר היה קבוע בכותל המזרח, במקום חווית ה'יש' המרוכזת ביותר בבית הכנסת. העני ישב לו במקומו, בין העניים שאצל הפתח, מקום שאינו מכבד את יושביו ומעמיד אותם בבחינת 'אין' לעומת יושבי כותל המזרח.

כשסגר העשיר את קופסת הטבק שלו – שעל פי הנוהג המקובל, נתנה גם לעניים ולנדכאים אחיזה מסוימת ב'יש' הדשן והעשיר – בפני העני, ספג המעט שנותר מישותו מכה קשה עד כדי כך, שלרגע אחד היה כולו אין באמת.

כך היה גם כשחזר הגלגל על העשיר שהֶעני, ורחמי חברו נתעוררו עליו להחיותו ולקיימו. לא זכה אותו עשיר לכך אלא בזכות התעלפותו, שגם היא כמוה כסילוק נשמה. היקיצה מן העילפון היא תחיית המתים בזעיר אנפין, ומשום כך היא מגלה את הכחות הנעלמים של הנשמה, המתעוררים להאיר עליה על מנת להשיבה לחיים.

מרחוק ה' נראה לי

נמצאנו למדים שכהשפיל העשיר את העני בסגירת הקופסה, גמל עמו למעשה טובה גדולה. העלבון גרם להופעת האין שבעצם הנשמה, והרי משם שורש כל הטוב השייך לנפשו של אדם.

גם הבעל שם טוב פעל באותו האופן, כשאמר לעשיר שאין לו כל תקנה אלא אם יקרה אותו הדבר מצדו של זה שהעשיר במקומו. בכך התכוון הבעל שם טוב ליצור את ההתרחשות שתביא את העשיר אל נקודת האין שבנפשו, וממנה יתחדש ויאיר מזלו.

כלל הוא בדרכי עבודת ה', שלעתים הריחוק הוא לברכה גדולה. כך נוהג לפעמים רב, המנהיג "שמאל דוחה" בתלמידו. על כך אפשר לומר כי "מרחוק ה' נראה לי" – לפעמים דוקא מרחוק אפשר לראות, מה שאי אפשר לראות מקרוב.

אם הקלקול שייך אל תחומי הזכות והחובה, אל המודעות הגלויה ואל כחות הנפש שאנו יודעים אותם, אזי גם דרך התיקון היא שגרתית וידועה. לעוון פלוני יש תיקון אלמוני, לכל מכה יש רפואה. אולם אם הפגם נוגע בנקודת העצם – אזי אין דרך לתקן ולהשיב את המצב לתקנו אלא בגילוי אותה הנקודה.

ובאמת נכונים הדברים לא רק במקרה של תיקון ותשובה, אלא גם בכל הקרב אל ה' באמת וחפץ לעובדו בכל מאודו. לעולם תהיה קרבת ה' הבאה מתוך תחושה של ריחוק ויראה, גדולה לאין שיעור מקרבת ה' המושגת בדרך של קירוב ואהבה.

בחסידות הסבירו שהאהבה תופסת בגילויים, ולפיכך יש לה גבול וקצבה עד כמה תוכל להתקרב, שהרי הקרבה תלויה ביכולתה לתפוס ולהשיג.

היראה, לעומתה, תופסת בעצם. חווית היראה היא עצם הרגישות לנוכחותו של ה' יתברך בעולם. ממילא יובן שלרגישות הזו אין גבול, ותמיד יש מקום להתעלות בה ולהפנימה.