ארץ החיים

נוסחה ראשונה
על דבר נסיעת הבעל שם טוב לארץ ישראל

מוריד ומעלה

הבעל שם טוב עסק רבות בתיקון נשמות של מתים, כמובא בסיפורים רבים. ר' נחמן מברסלב, נין הבעל שם טוב, כותב שתיקון נשמות אינו עניין לכל צדיק, אלא רק לצדיקים מיוחדים במינם.

תיקון נשמות מתים דורש הימצאות בו זמנית בשני העולמות – העולם הזה והעולם הבא. מחד צריך החשבון של מעלה להיות גלוי וידוע, ומאידך – הרי מקום התיקון הוא רק בעולם הזה. היכולת לחבר שמים וארץ בעבודה בפועל היא נחלתם של יחידי סגולה ממש, וידוע שהבעל שם טוב עמל עליה רבות וזכה להביאה לידי שלמות.

כן מודגש בסיפור שהבעל שם טוב בא להשלים פעולה שהחל בה האר"י הקדוש, מה שמלמד על 'סדר השתלשלות' של הנהגה רוחנית וגילוי רזי תורה – מן המקום בו הפסיק האריז"ל, המשיך הבעל שם טוב. תיקון נשמות המתים שייך בעיקר לצדיק שהוא נשיא הדור, שעל כתפיו האחריות לנשמות ישראל כולן – החיים והמתים. מאיגרת הבעל שם טוב (המובאת לעיל, כרך א עמ' קסב*) אל ר' מרדכי הצדיק נראה שחלק גדול מאי רצונו להתגלות, נבע מחששו מפני עול התפקיד הזה: ועתה תבוא עלי עת נורא ואיום שהחוב יהיה מוטל עלי להיות מוריד ומעלה.

לאורך ההתרחשויות המפתיעות המציינות את הסיפור הזה, ניכרת מאוד דרך החיים האופיינית של הבעל שם טוב. במקומות רבים בולטת העובדה שהבעל שם טוב נהג להתבונן בכל דבר שאירע בחייו, וביקש תמיד למצוא בו רמז ומשמעות לעבודת ה'.

אדם אחר שהיה מגיע לאמצע הדרך ונתקל בסכנה שאין לגבור עליה, היה אולי פונה לאחוריו וחוזר באכזבה וללא מחשבה יתירה. אך הבעל שם טוב ידע שכל אורחותיו מכוונות מלמעלה, ובזכות הידיעה הזו זכתה נשמת יהודי לבוא על תיקונה.

עוד בולטת התחברותו עם השודדים, ומדגישה עד כמה ניסה ללמוד גם מכל מי שעמו בא במגע. אפשר לומר שלא במקרה מתגלה לנו הנהגה זו בסמוך למעשה תיקון הנשמה, כי כדי לתקן – צריך תמיד להבין. ולהבין פירושו גם להיות מוכן ללמוד ולהכיר את האמת הנמצאת אצל הזולת, יהיה מי שיהיה.

לא לתת מקום לטומאה

הזלזול בכלל הוא בסוד "'כרום זולות לבני אדם' – דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם". נראה להטעים את חומרת הזלזול בנטילת ידיים בכמה אופנים:

מבואר שיש לכוון ב"על נטילת ידים" את ראשי התיבות עני, משום שהמקפיד על נטילת ידיים ניצול מעניות ואילו המזלזל בה נעשה עני – ו"אין עני אלא בדעה".

הדברים מתאימים למבואר בחסידות שעניין הנטילה הוא נשיאת המידות אל המוחין, המרומזת בהגבהת הידיים אל מול הראש קודם הניגוב. כשאין ממשיכים על הידיים את מי הדעת הטהורים, באים לידי עניות בדעת – חסרון בהתקשרות לה'. שכחת ה' היא המקור לכל החטאים והפגמים, חמורים כקלים.

ויתירה מזאת, מי שאינו נוטל ידיו במי הדעת משאיר את מידותיו בגולמיותן – "עיר פרא אדם יולד". וכשהמידות מושחתות, נפתח הלב להשפעה רעה ולטומאה. כך מבואר בעניין נטילת ידיים של שחרית, שלאחר שנת הלילה שורה הטומאה על ראשי אצבעותיו של אדם, ואז בידו לסלקה בקל. אם הוא מזלזל בכך, הוא פותח פתח לטומאה לשרות גם על שאר גופו ונפשו.

למה נפלו פניך

מעין הסיפור הזה נמצא באחד ממאמרי אדמו"ר האמצעי, ובדבריו מתבאר תהליך ההידרדרות בדרך אחרת:

נפילתו של הנופל הזה נתלית בתהליך נפשי פנימי של עצבות ויאוש, מה שבסיפור שלפנינו עומד מאחורי המילים: אך המקטרג הסיתו ונפל בשכרות, עד כדי שלא היה לו שעת הכושר להתבונן במצבו ולבוא לידי תשובה.

מעבר ללימוד על חומר מידת העצבות ועל תוצאותיה האיומות, יש ללמוד מדברי אדמו"ר האמצעי לימוד נוסף: כל הנופל ומידרדר עוד ועוד, בידוע שהוא "בא ליטמא". אין עבירה מסוימת, תהא אשר תהא, המחייבת ליפול עוד ועוד עד לשאול תחתית. אלא שהיצר הרע שוזר באומנות עבירה לעבירה, כשהחוט בו הוא משתמש הוא העצבות הישית – זו הבאה מהרגשת עצמו ליש ולדבר חשוב.

"למה חרה לך ולמה נפלו פניך?" אם לא היה אותו תלמיד חכם מתעצב אל לבו כל כך, היה ודאי עושה תשובה ושב להיות רצוי לה' יתברך. אך כיון שהלך בעצת יצרו ובחר בדרך העצבות, כמעט ואיבד נפשו משני עולמות.

דרכי תשובה

מרוצת ההידרדרות של אותו תלמיד חכם מבטאת כמה עקרונות חשובים במהלך חייו של אדם, הידועים לנו מדברי חז"ל:

א. "הבא ליטמא פותחין לו" – אך ח"ו לא מסייעים לו. אם חפץ אדם ח"ו ללכת בדרך לא טובה אין עוצרים בעדו, והוא מביא על עצמו את הנסיונות הבאים בידיו שלו, שהרי "עבירה גוררת עבירה" . אך "מידה טובה מרובה ממידת פורענות" – "אם בא ליטהר, מסייעין בידו" וממשיכים עליו דעת טהורה מלמעלה.

ב. "אין מספיקין בידו לעשות תשובה" – כשאדם מתמיד ברשעו הוא חוצה גבול מסוים, שממנו והלאה שוב אין הוא זכאי לאותו סיוע הניתן לשב על חטאו מיד. אמנם, גם במקרים החמורים ביותר – אין לך דבר העומד בפני התשובה. לכן פסק הדין הקשה ביותר הוא רק "אין מספיקין", אך לעולם לא מונעים.

אדמו"ר הזקן כותב באיגרת התשובה לגבי פסק הדין הזה ש"אף גם זאת אין מספיקין דייקא, אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו". אין מספקים לו הרהורי תשובה ואין נותנים לו שעת הכושר באופן מכוון מלמעלה, אך אפשר שתבוא דחיקה בכח עצום מלמטה דוקא, מתוכה ומפנימיותה של הנפש המעונה בחטאה. אין מחיצה העומדת בפני התגלות עצם הנשמה.

על פי הדברים האלה, אפשר שכל עצמו של פסק הדין הזה מכוון להביא את הנידון לידי תשובה עילאה, בכחה של "שמאל דוחה".

ג. "ולבבו יבין, ושב ורפא לו" – התשובה תלויה בבינה, בהכרה ובהבנה נכונה של המצב בו נמצאים. הקב"ה קורא תמיד אל האדם – "איכה?" אך השכרות אוטמת את הנפש מלשמוע. כל השתקעות בחטא, מכל סיבה שהיא, קשורה תמיד לסילוק הדעת – "אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנס בו רוח שטות".

לכן, יש לנצל תמיד כל שעת כושר אפשרית, להתבונן היכן נמצאים ולאן הולכים. כל עוד הדעת נמצאת בתוך האדם, באפשרותו למנוע את השכרות מלבוא.

ארץ החיים

בגזירת עליון לא עלה בידי הבעל שם טוב להגיע למחוז חפצו, לארץ ישראל. אמנם נראה לומר שגם מבחינה זו, לא לחינם נסע. ידוע בשם הבעל שם טוב כי "במקום מחשבתו של אדם – שם הוא נמצא". מכאן שעל עצם הדרך לארץ ישראל, דרך שהולכים בה מתוך כוונה ורצון להגיע אל היעד, שורה התגלות מקדושת הארץ ומסגולותיה (בסגנון זה אמר נינו, ר' נחמן מברסלב: "כל מקום שאני נוסע, אני נוסע לארץ ישראל").

בסיפור זה שני עניינים עיקריים – מעלתה של נטילת ידיים ועבודת תיקון הנשמות, ושניהם קשורים לעניינה של הארץ:

ארץ ישראל היא ארץ החיים, בה עתידים המתים לקום ולחיות לעתיד לבוא. לפיכך, כל מת שמסתלק מן העולם בכל מקום שהוא, מבקש להתקשר אל שורשו ונחלתו המיוחדת שבארץ החיים.

תיקון נשמות משמעו 'להחיות' את המת, לעשות לו טובה עוד במיתתו כך שיזכה גם הוא לתחיה השלמה בב"א. תיקון זה כרוך בהבנה איך לקשר נשמה נידחת אל שורשה, איך להשיבה לביתה לאחר גלותה הרחק ממקורה.

סיפור זה שייך ככל הנראה לתקופה שלפני ההתגלות, בה היה הבעל שם טוב מתרועע עם פשוטי עם והולך לבדו (בסיפורים על מסעות אחרים שערך הבעל שם טוב לארץ ישראל מסופר שהתלוו אליו בתו ומשמשו, וניכר שכבר היה ידוע לבעל מופת). סביר להניח שבשלב זה עוד לא הרבה לעסוק בתיקוני נשמות, ואור חדש בעבודה זו התגלה אליו דוקא במסעו זה, וזאת מכח השראת היעד – ארץ החיים.

נטילת ידים קשורה גם היא להמשכת שורש הנשמה. המים הנוזלים על הידים מטהרים את המידות, וממשיכים על האדם אור מן המזל העליון שלו. הגמרא אומרת "אֵין מזל לישראל", ובתורתו של הבעל שם טוב מבואר כי "אַיִן – מזל לישראל". האין האלקי ותכונת הביטול המוחלט שלו, הוא המשפיע חיים טובים ושלמים לנשמות ישראל.