כידוע, נסע הבעל שם טוב לארץ ישראל, אלא שמן השמים עיכבוהו והוכרח לחזור מאמצע הדרך. וכך היה המעשה:

הבעל שם טוב ובתו אדל שכרו אניה כדי להגיע לארץ ישראל. בעל הספינה היה גזלן ורמאי, וכשהגיעו לאחד הנמלים במרחק מה מהעיר איסטמבול אמר שצריך לתקן איזה תיקון באניה, וכאשר יסיימו יתנו אות לנוסעים שיעלו ויסעו הלאה.

הבעל שם טוב ובתו לא שמעו את האות, וכך הפליגה לה האניה בלעדיהם. כל חפציהם נשארו בספינה והם נותרו בעירום ובחוסר כל. בעמל רב עלה בידם להגיע לאיסטמבול בערב חג הפסח, וכשהגיעו הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת וישב ללמוד, ובתו אדל הלכה אל שפת הים כדי לכבס את בגדיהם לכבוד החג.

עמדה אדל וכיבסה ודמעתה על לחיה, שהנה מתקדש היום ובידם אין מאומה מצורכי החג – לא מצות ולא יין ולא אכסניה. באותה שעה הגיעה אל החוף אניה, ובין שאר היורדים ממנה היה גביר אחד ירא שמים שחזר ממסעות מסחרו. ראה הגביר אשה יושבת ובוכה, ניגש אליה ושאלה מה לה.

השיבה לו בת הבעל שם טוב: אבי הוא צדיק וקדוש, ומסבב הסיבות הביא אותנו למצב כזה שנשארנו בעירום ובחוסר כל. עתה הוא יושב בבית הכנסת, והנה חג הפסח ממשמש ובא ואין אתנו כלום – לא אכסניא ולא דבר מצורכי הפסח, ואיני יודעת מה לעשות.

אמר לה האיש: לכי וקראי את אביך, וכל מחסורכם עלי! הלכה תיכף לבית הכנסת וספרה להבעל שם טוב את כל המאורע, ומיד הלכו שניהם לבית הגביר.

האיש קיבלם בסבר פנים יפות, אם כי לא הרגיש בפניו של הבעל שם טוב שום גדלות. לאכול לא רצה הבעל שם טוב, שכבר היה אחר זמן היתר אכילת חמץ, ומצה הרי אסור לאכול בערב פסח. נתנו לו יין ושתה הרבה, כפי שהתירו חז"ל, ואחר שתייתו הלך לישון בחדר שהקצה לו הגביר.

הבעל שם טוב ישן עד הלילה. הגביר הלך לבית הכנסת להתפלל מעריב, חזר לביתו, והבעל שם טוב עדיין ישן. התפלא הגביר מאוד שאיש צדיק ישן עד זמן הסדר, וביקש מבת הבעל שם טוב שתלך לעורר את אביה. השיבה אדל, שהיא לא תוכל בשום אופן לעורר את אביה משנתו. נכנס הגביר בעצמו אל החדר לעורר את הבעל שם טוב.

כשנכנס לחדר, ראה שפניו של הבעל שם טוב להבים, אדומים כאש, שתי עיניו בולטות ונחלי דמעות נוזלים מהן. נבהל הגביר מאוד ויצא מהחדר. כעבור זמן מה הקיץ הבעל שם טוב, נטל ידיו והתפלל מעריב בדבקות נפלאה. אז הרגיש הגביר שאיש אלקים קדוש לפניו.

כשגמר הבעל שם טוב את תפילתו ישבו לערוך את הסדר, ואמר את ההגדה בהתלהבות ובדבקות כדרכו. כשהגיעו לפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו" כבר היתה השעה השלישית אחר חצות, והבעל שם טוב אמר את הפסוק בהתלהבות נוראה ובקול גדול.

בכל משך הסדר לא הרהיב הגביר לשאול דבר מהבעל שם טוב, אך אחר שגמרו את כל הסדר שאלו לפשר התנהגותו: בכייתו בעת שנתו, והקריאה בקול גדול – "לעושה נפלאות".

השיב לו הבעל שם טוב כי גזירה נוראה נגזרה על היהודים שבעיר איסטמבול, ומסרתי את נפשי למעלה לבטל את הגזירה, וברוך ה' שפעלתי. ובשעה שקראתי ב'הלל' את הפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו" – אז נתבטלה הגזירה בפועל. מחר בבית הכנסת תשמע את תוכן הדבר.

למחרת, כשהגיע זמן תפילת שחרית בבית הכנסת, המתין כל הקהל עד שיגיע אחד הגבאים – סוחר חשוב מאוד – שאיחר לבוא. כשנכנס הגבאי, אמר בקול רם: מזל טוב, מזל טוב! ניצלנו כולנו מגזירה רעה, וישועת ה' היתה לנו!

וזה מעשה הנס: השולטן היושב באיסטמבול היה נוהג לצאת מפעם לפעם ולטייל בין נתיניו כשהוא מלובש כאחד האדם, לבל יכירוהו. ויהי היום והשולטן יצא לטיוליו, ורגליו הובילוהו אל מחוץ לעיר. התענג השולטן על הדר הטבע, התהלך בדרכו הלאה והלאה ולא התבונן שכבר הרחיק מן העיר. פתאום יצאו לקראתו אנשים מוזרים לו והם חבורת שודדים וגזלנים שמצאו מקלט בסביבות אותו מקום, והם תפסוהו והביאוהו למקום מחבואם.

השודדים חיפשו בכיסי בגדיו, מצאו תכשיטים של זהב וקצת מעות מזומן ולקחו להם. השולטן חשב, שאחרי שכבר לקחו את אשר מצאו אצלו יניחוהו וישלחוהו לחופשי, אבל לא כן חשבו השודדים. הם הודיעו לו שעליהם להרוג אותו לבל יגלה אחרי כן את מחבואם.

שקל השולטן בדעתו אם לגלות להם מי ומי הוא, והחליט שטוב יותר לבלי לגלות. אם ידעו שהוא השולטן אזי בודאי ירצחוהו, כי לא תהיה להם תקווה להנצל אם ישחררוהו. ואם יחשבוהו לאחד האדם ינסה בתחבולות, אולי יש תקווה.

ויאמר להם: אם תמיתוני הרי לא יהיה לכם שום רווח מזה, ואם תשאירו אותי בחיים אוכל לשרתכם באופן שתרוויחו על ידי הרבה כסף.

הא כיצד? שאלו השודדים. ואמר להם: יודע אני אמנות אחת שאם אתעסק בה אצלכם תביא לכם ברכה רבה. אני יודע לעשות ממחצלות פשוטות מיני שמיכות, שמביני דבר מעריכים אותן הרבה ומשלמים עבורן מחירים גבוהים. תקנו לי מחצלות כאלה, ואני אעשה לכם בכל יום שמיכה. אתם תשלחו למוכרה באיסטמבול, והיה הרווח לכם ולי תהיה נפשי לשלל.

ויישר הדבר בעיני השודדים. השיגו מחצלת פשוטה, ונתנוה בידי האסיר – למען יראו האם כנים דבריו. ויהי כאשר כילה השולטן את מלאכתו, נתן את השמיכה ביד אחד השודדים והזהירו: מחיר השמיכה הוא כך וכך, ואם יתנו לך פחות ממחיר זה לא תמכור בשום אופן. ותדע כי סחורה זו היא למבינים בלבד, ולא תשים לב אם יצחקו לך הקונים כשתבקש מהם מחיר גבוה כזה. אתה תלך מחנות לחנות, עד אשר סוף סוף יזדמן לך מבין שישלם לך כמה שתדרוש.

בא השליח לאיסטמבול ונכנס לחנות אחת. וכאשר דרש בעדה את המחיר שאמר לו השולטן – צחקו לו. משם הלך לחנות אחרת, וגם שם צחקו כששמעו המחיר שהוא דורש. כך הלך מחנות לחנות, עד שנתקבצו סביבו הרבה אנשים וכולם לעגו וצחקו לו ואמרו שהוא חסר דעה או מטורף.

לאותו מקום נזדמן יהודי אחד בעל בית מסחר של יין, וכשראה קבוצת אנשים עומדים ומשוחחים ולועגים – ניגש גם הוא אליהם. הם ספרו לו שזה האיש הביא למכירה מחצלת פשוטה מתוקנת קצת ומבקש בעדה מחיר גדול, ואומר שזוהי שמיכה טובה ורק צריך מבין שידע להעריך אותה כראוי. אין זאת כי משוגע האיש.

הביט היהודי בפני האיש, והנה אינם פני משוגע. הסתכל במחצלת ומצא שמרוקמת בה אות אחת.

ראה היהודי שיש דברים בגו. קרא את האיש אליו, הכניסו לבית מסחרו, שילם לו את המחיר שביקש ואמר לו שהשמיכה היא באמת טובה והוא יודע להעריכה היטב.

וישאל את האיש: מי הוא האומן שעשה את השמיכה? והוא השיב לו שלא יוכל לגלות לו. אבל אם רצונו לקנות עוד, יוכל להביא לו בכל יום שמיכה אחת. הסכים היהודי, והתנו ביניהם.

כשחזר השליח אל השודדים והכסף בידו, וסיפר להם כל אשר קרהו – ראה השולטן שהקונה הבין לרעו ומצא את האות. על כן מיהר להמשיך בעבודתו בשקידה רבה.

למחרת קנה היהודי גם את השמיכה השניה, ומצא בה את האות השניה משמו של השולטן. אז הבין היהודי ברור את אשר לפניו, ומיד הלך אל ארמון השולטן וסיפר שם את כל המאורע.

בארמון שררה בהלה גדולה מחמת השולטן שנאבד, כי כבר חיפשוהו בכל מקום ולא מצאוהו. כשסיפר היהודי את דבר המחצלות הסכימו גם שם שבודאי זוהי אתחלתא דגאולה, וציוו ליהודי לבל יגלה לעת עתה לשום איש את הדבר, רק יוסיף לקנות את השמיכות.

והוסיף היהודי וקנה את המחצלות, עד אשר נצטרפו מהאותיות שם השולטן ומקום ישיבתו. אז שלחו מהארמון פלוגה של חיילים לאותו מקום, והם התנפלו פתאום על השודדים ושיחררו את השולטן.

השולטן לא שכח את גואלו, ויאמר לו: מה שאלתך וינתן לך? השיב היהודי: אם ה' יתברך גלגל על ידי זכות גדולה כזו להציל את חיי אדוננו השולטן, האם אבוא עוד לבקש שכר על זה? אז פקד השולטן כי תינתן ליהודי הזה, לו ולזרעו לדורותיו, זכות זו – אשר בכל זמן שירצו לבוא אל השולטן יהיו רשאים, מבלי לבקש שום רשיון מוקדם על כך.

שנים רבות עברו והיהודי לא השתמש מעולם בזכותו. עשיר היה ונכבד, ולא נזקק לטובה מיוחדת להטריח בה את השולטן. ברבות הימים נפטרו שניהם, גם השולטן וגם היהודי. הזכות עברה בירושה לבנו, וגם על כיסא השולטן ישב בן השולטן הקודם, אך גם בנו של היהודי לא השתמש מעולם בזכותו.

ויהי היום והשולטן החדש נסע לטייל ברחובות העיר בלוית הוזיר הגדול [ראש השרים] שלו, והימים ימי האביב – ערב חג הפסח. ראה השולטן שהיהודים מובילים ארגזי מצות בעגלותיהם, וישאל את הוזיר: מה הן העוגות המשונות הללו?

השיב לו הוזיר, שהיה שונא ישראל גדול: אלו המצות שהיהודים אוכלים בפסח, והמהדרים שבהם אוכלים מצות 'שמורה' שמעורב בהן דם ילד מוסלמי, אותו הם שוחטים לשם כך.

נבהל השולטן לשמע הדברים, והוזיר הוסיף להטעים לו את הדבר ו'להוכיח' לו שכן הוא, ואף יעץ לו לחקור ולדרוש אם באמת ישנם יהודים שאוכלים מן מצות מיוחדות הנקראות בשם 'שמורה', וכך יווכח באמיתות הדברים.

מעשה שטן הצליח, שהדברים נכנסו ללב השולטן. הוא חקר ודרש, ומצא שהמהדרים שביהודים אמנם אוכלים מצות 'שמורה', שאופים אותן בזהירות מיוחדת ובדקדוקים יתירים.

על פי עצת השר הצורר הוציא השולטן פקודה חשאית, לחקור מי ומי הם היהודים הנזהרים לאכול 'שמורה', לערוך רשימה משמותיהם ולדונם למיתה ביום הראשון של פסח, רחמנא ליצלן.

ויהי בערב הפסח, ואותו היהודי סוחר היין, בנו של מי שהציל את השולטן הקודם, שכב לישון קצת וירדם. ויחלום, והנה אביו נגלה אליו ואומר לו: בני, סכנה גדולה מרחפת על יהודי העיר, ואתה בכחך להצילם. לך אל השולטן, על פי הזכות שיש לך להיכנס אליו בכל זמן שתרצה, ותאמר לו שהוזיר שלו העליל עלילת שקר על היהודים שמשתמשים בדם מוסלמי.

עוד תאמר לו כי הוזיר בעצמו הוא מוסלמי רק למראית עין, ובסתר הוא נוצרי יווני. ואם רצונו להיווכח בזאת, ישלח בלילה אנשים אל ביתו והם ימצאוהו כשהוא שוכב על מיטתו וצלב על צווארו.

היהודי נעור משנתו, ולא שם לבו לדברי החלום. "החלומות שווא ידברו" – חשב בלבו, והכין עצמו ללכת לבית הכנסת לתפילת ערבית. עוד הוא ממשיך בשלו והנה שוב נפלה עליו תרדמה, ושוב בא אליו אביו בחלום ויזהירו לקיים את אשר ציווה עליו בראשונה, ואם לאו יחולו על ראשו דמי היהודים שישפכו חלילה.

כשהקיץ משנתו כבר היה לילה. הבין היהודי שאין זה דבר פשוט, וכי עליו ללכת תיכף אל השולטן. לא היסס עוד בדבר, והלך. כשבא לארמון השולטן כבר היתה השעה מאוחרת, ואף שלפי הזכות שירש מאביו יש לו הרשות להיכנס בכל זמן שירצה אל השולטן, לא חפץ בכל זאת להיכנס אליו מיד. ובפרט שהשולטן כבר שכב לישון. ויבקש את פקידי הארמון שיכניסוהו תחילה לאמו של השולטן, אלמנת השולטן הנפטר.

כשנכנס אליה סיפר לה את כל דבר החלום, וכי ברור לו שלא דבר ריק הוא, ועל כן הוא מפיל תחינתו לפניה שתלך תיכף אל בנה השולטן ותשתדל להסיר את רוע הגזירה. הוא הזכיר לה, שמאז הציל אביו את השולטן המנוח לא השתמשו לא אביו ולא הוא אף פעם בזכותם להיכנס אל השולטן. ואם עכשיו בא, הרי זה מפני שהדבר נוגע לחיי יהודים רבים בעיר.

אם השולטן ציוותה עליו לחכות בחדרה, והיא הלכה לבנה ועוררתהו משנתו. היא לא ידעה עד עתה על דבר הגזירה, ועל כן היו דברי היהודי לפלא בעיניה. ובלבה החליטה שתאמר לבנה שאביו – השולטן המנוח – בא אליה בחלום, ואמר לה שהיות ובנם השולטן החליט לעשות איזה דבר רע מאוד, על כן תזהיר אותו שיחזור בו תיכף מהחלטתו, ואם לאו מרה תהיה אחריתו. על דבר היהודי וחלומו לא חפצה להגיד לו, כי יראה שמא אין זה אלא חלום של דברים בטלים.

השולטן שמע את דברי אמו, אבל אמר שאינו יודע שום דבר רע. אמרה לו אמו: אולי עשית איזה דבר לא טוב בנוגע ליהודים? כן אמי, ענה השולטן, בנוגע ליהודים עשיתי באמת איזה דבר – אבל הוא טוב בהחלט. יש ביניהם כת האוכלת מצות מעורבות בדם מוסלמים, ועל כן צוויתי לבער את הרע מקרבנו.

ויהי כראותה שאמת דיבר היהודי, סיפרה לבנה את דבר חלומו והזכירה לו את הזכות הגדולה שיש לאותו יהודי סוחר היין, שבא בחלום להזהיר את בנו – שהציל את חיי השולטן המנוח.

נכנסו הדברים ללבו של השולטן וציווה להביא לפניו את היהודי. הלה נפל לפני רגליו והפציר בשולטן לנסות את דברי אביו, ולשלוח תיכף חיילים לביתו של הוזיר, כדי להיווכח אם אמת הדבר שהוא רק מוסלמי מדומה.

השולטן נעתר לבקשתו, ושלח תיכף פלוגת חיילים לבית הוזיר. החיילים הקיצו את הוזיר משנתו, בדקו ומצאו צלב תלוי על צווארו. קנאת דתם בערה בלבם מיד, וירצחוהו בו במקום. הדבר היה בה בשעה שהבעל שם טוב קרא בקול גדול: "לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו!"

הגזירה נתבטלה, ולמחרת – ביום טוב ראשון של פסח – סיפר היהודי סוחר היין לקהל המתפללים את הנס ואת הישועה שנתגלגלה על ידו מן השמים.

רשימות דברים ב, עמ' יח
סיפורי חסידים לרש"י זוין – מועדים, סיפור 291