מעין האמונה - הרב ארוש

סיפורו של אדם שחיפש תכלית לחיים והחל לדבר עם הבורא. מניתוחי מתים לחיים חדשים

 

מספר הרב שלום ארוש שליט"א, ראש ישיבת חוט של חסד:

נולדתי בעיר מלל במרוקו, עיר של צדיקים וסופרים, ובהם גם רבי מכלוף אביחצירא זצ"ל. למדתי בבית הספר היהודי 'אליאנס', ובערב הלכתי לחוג 'חובבי השפה', שבו למדו קצת עברית. מדי קיץ נסעתי עם אחי לדודי שגרו בקזבלנקה. ביקרתי בקברי צדיקים, ופקדתי את קברו של רבי שלמה עמאר זצ"ל שניצב על גבעה, וראיתי את כל אנשי העיר עולים על הגבעה כדי להשתטח על קברו.

כשהייתי בן 12, משפחתי עלתה לארץ, לפתח תקווה, והמשיכה להחזיק באמונה. הורי ניסו לכוון את ילדיהם למוסדות לימוד חרדיים, אבל לא מצאו כאלה באזור מגוריהם. הם הכניסו אותנו לבית ספר ממלכתי דתי שבו למדו בנים ובנות במעורב. אחי הבכור עלה לארץ כשהוא נשוי ונשאר דתי, אבל כל השאר, ובתוכם אני, ירדו לגמרי מדרך האמונה.

בבר המצווה אמרתי קריאת שמע בדמעות, אבל בבית הספר המעורב הכל חלף עבר. כאשר הלכתי לתיכון החילוני הכיפה ירדה. אבי הצטער עד עמקי נשמתו, כאשר הבין שבניו הולכים לים במקום לשבת עם המשפחה מסביב לשולחן שבת. אמי ניסתה לעודד את רוחו באומרה: "אל תגיד לילדים כלום. אל תצער אותם! אלה הילדים שלנו, ומה שנשאר לנו הוא רק לחזק אותם. ריבונו של עולם ישמור עליהם. נתפלל עליהם שיחזרו בתשובה". ואכן אבי התפלל בדמעות מדי יום ביומו, שיהיה לו ביום מן הימים בן ירא שמיים ותלמיד חכם.

התרחקות...

התרחקתי לגמרי מיהדות. לא צמתי ביום כיפור, לא חגגתי את פסח ואת שאר החגים, וגם לא שמרתי על כשרות, ממש שום דבר. אפילו נהגתי להטיף כנגד האמונה.

בצבא למדתי להיות חובש. בהשתלמות לקורס חובשים מתקדם הייתי במכון הפתולוגי באבו כביר, שם למדתי לבצע ניתוחים על המתים ושימשתי כמתמחה בפתולוגיה. היתה אווירה של קלות ראש בקרב החניכים, ממש התלוצצו מהמתים. הם לא עוררו אצלם כלום. כל כך היו רחוקים אפילו מרגש אנושי. ההתעסקות עם המתים פיתחה בי את היכולת להיות חלק מיחידה שעסקה בחילוץ חיילים מהתופת, כאשר חלקם היו במצב מזעזע. הפכתי לחובש מוטס בחיל אויר ביחידת פינוי בהיטס (שאחר כך נודעה כיחידה 669), והשתתפתי בכל מיני פעולות מיוחדות בביירות ובמקומות מסוכנים נוספים.

בשנת 1973 הייתי אמור להשתחרר, אבל מלחמת יום כיפור, שבמהלכה ביצעתי עם יחידתי כמה מבצעים נועזים ביותר, דחתה את שחרורי בכמה חודשים.

כשהשתחררתי מהצבא רציתי ללמוד רפואה, אבל ידעתי שבארץ לא יקבלו אותי בגלל ציוני בגרות לא מספיקים, ולכן תכננתי ללמוד בחוץ לארץ. בינתיים יצאתי לשירות מילואים, שם נפצעתי קשה בתאונה. הייתי זקוק לטיפולי פיזיותרפיה ומעקב רפואי צמוד, והתוכנית ללמוד בחוץ לארץ השתבשה. אחרי תקופת שיקום נכנסתי למכינה של האוניברסיטה ושיפרתי מאוד את ציוני. הייתי סטודנט חרוץ ביותר והחלטתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב ראיית חשבון, תחום שנמשכתי אליו.

בפקולטה למדעי החברה הריחוק מהיהדות הגיע לשיא. הייתי עם שיער ארוך מאוד. לכאורה לא היה חסר לי כלום והייתי שמח במיוחד. פעם שאלה אותי סטודנטית: "שלום, איך יכול להיות שאתה כל כך שמח?!".

מה הטעם בחיים האלה?

יום אחד, באמצע השנה הראשונה ללימודי, קיבלתי מברק מיחידתי ובו נכתב כי אירעה תאונת מסוק בחרמון שבה נספו כמה מחברי שעמם שֵירתי כמה שנים, ונקראתי להגיע ללוויותיהם. שלוש לוויות היו עתידות להתקיים בבית עלמין צבאי, סמוך לרמת אביב. התעוררה בי טיפת צער על חברי שנהרגו, אבל חשבתי בעיקר על החבר'ה שאפגוש בלוויות. פתאום נפלה לי הזדמנות לפגישת מחזור בבית העלמין...

בלוויה הראשונה שמחתי לפגוש את החיילים והחיילות שלא ראיתי כמה חודשים. צחקנו בינינו וכל אחד סיפר על דרכו לאחר השחרור. חבריי ראו אותי לראשונה כסטודנט עם שיער ארוך. כמעט לא התייחסנו לעניין המוות של חברינו. בזמן הלוויה היתה אמנם איזו רצינות וגם צער מסוים, אבל הם התפוגגו מהר. נותר זמן עד שייערכו שתי לוויות נוספות אחר הצהרים, והלכתי עם חבריי ליפו העתיקה לאכול במסעדה. לאחר מכן נכנסתי עם חבר למוזיאון ביפו העתיקה כדי לחזות בציורים סוריאליסטיים, הסגנון שאהבתי. לאחר הלוויות של אחר הצהרים חזרתי לחדרי במעונות הסטודנטים. באותו ערב הייתי לבדי.

פתאום נפלה לי מחשבה חזקה: "הרי גם אני אמות!".

נזכרתי בלוויות שנערכו באותו יום, בכל מראות הקבורה, והרהרתי בלבי: אם האדם אפילו לא יודע מתי ימות, מה הטעם בכל החיים האלה?! האם האדם חי כדי שלבסוף ימות?... המחשבות האלה שברו לי את כל פילוסופיית החיים שהחזקתי בה. אמרתי לעצמי: נניח שאהיה פרופסור ואחר כך אמות, אז מה עשיתי? הרי כל מה שפעלתי בחיים ירד לטמיון יחד אתי... או נניח שאהיה מיליונר, ובסוף אצטרך למות, אז מה שווה לי כל הכסף?... או נניח שאהיה נשיא של איזו מדינה, או אפילו נשיא של כל העולם כולו, מה כל זה שווה לי, אם בסוף אצטרך למות ולהיכנס לבור עפר?...

המחשבות הללו התגברו בקרבי, עד שממש מאסתי בעולם הזה לגמרי. האם אני חי כדי לאסוף כסף?! כדי לאכול?! כדי לנאוף?! האם בשביל כל זה כדאי לחיות?!

ברגע שחשבתי על כך שהאדם מוכרח למות, לא מצאתי שום טעם בחיי. חשתי שאין לחיים שום תכלית. זו היתה הבנה בלתי נסבלת מבחינתי, מפני שהייתי אדם מאוד תכליתי ומאוד מעשי בכל פרט בחיים. רציתי להצליח, ולמדתי כל מיני מקצועות כדי להרחיב את השכלתי, כמו לוגיקה ופארא-פסיכולוגיה. לא הייתי מסוגל לשאת את המחשבה שלחיים עצמם אין שום תכלית, שכל מה שאעשה ירד לבסוף לטמיון. אם כן, מה הטעם לכל מה שאני עובר פה?! בשביל מה להתאמץ בחיים?!

ואז עלתה בראשי מחשבה נוספת: אולי יש בורא לעולם? אולי יש איזו תכלית בעולם שאינה ידועה לי?

לדבר עם הבורא

באותו רגע התחלתי לדבר עם הבורא. לא קישרתי את הבורא ליהדות, אלא כיוונתי פשוט לבורא העולם. חשבתי: הרי אין שום תנועה שאני עושה ללא תכלית, אז מי שברא אותי ואת העולם כולו, עשה הכל ללא תכלית?... האם הבורא יותר גרוע מברואיו?...

ואז אמרתי: "הבורא, אני רוצה להאמין בך!".

רציתי לקבל מהבורא סימנים לכך שהוא קיים. פעם נסעתי לבית הורי שהתגוררו בפתח תקווה, וביקשתי מהבורא שאחי הנשוי, דוד, יגיע גם הוא לשם ונפגש. מיד לאחר שהגעתי הגיע אחי! שאלתי אותו: "דוד, למה הגעת עכשיו?". אחי ענה: "דווקא לא תכננתי להגיע היום להורים, אבל פתאום נזרקה לי מחשבה לנסוע אליהם...".

באותה תקופה היו לי כאבי ראש חזקים. שום תרופה לא עזרה. ערכו לי בדיקות מקיפות ושום דבר לא הועיל. ביקשתי מהבורא: "תעשה שכאב הראש שלי יעבור בן רגע!". כאב הראש נעלם באותו רגע ולא חזר יותר.

באותה תקופה עמדתי בפני מבחן בקורס 'מבוא לכלכלה', מבחן קשה ומקיף, מלא עקומות וגרפים מסובכים. ביקשתי מהבורא: "אתה הרי יודע איזה שאלות יהיו במבחן... תכוון אותי ללמוד בדיוק את השאלות שיישאלו במבחן. תן לי ישוב דעת ושלווה, ועשה שאוציא במבחן ציון קרוב ל-100". הגיעה עת המבחן. השאלות היו בדיוק השאלות שאליהן התכוננתי וקיבלתי ציון 99...

האמונה החלה לבעור בקרבי. דיברתי עם הבורא על כל דבר ממש, מהבוקר עד הלילה. בבוקר קמתי ואמרתי: "אני מודה לך שנתת לי לחיות יום נוסף. תן לי שאצליח היום!". לפני שהתיישבתי לאכול, ביקשתי: "בורא העולם, תן לי לאכול", וכשסיימתי את ארוחתי, אמרתי: "תודה לך על האוכל שנתת לי!".

הכל אמרתי בשפתי ובסגנוני, בלי שום קשר לדת. לא קישרתי זאת ליהדות. פשוט הרגשתי שיש בורא לעולם, ושעלי להיות קשור אליו בכל דבר בחיים.

ביקשתי מהבורא שיפגיש אותי עם אנשים ועם ספרים שיורו לי מה הדרך להתקרב אליו, כדי שאדע לשם מה נבראתי. מישהו סיפר לי על הרב שלמה מן מגבעת שאול בירושלים, ואמר שאוכל לדבר איתו ולשאול אותו כל שאלה שארצה.

הרב מן קיבל אותי בשמחה כפי שאני, עם שערות ארוכות וללא כיפה. גיליתי אדם חכם מאוד, שענה היטב לכל שאלותיי. התרשמתי מבני ביתו, שהיו שמחים ופניהם האירו. הרב מן התפעל מכך שאני מתבודד, ואמר לי שיש ספר שנקרא 'השתפכות הנפש', המחזק בשיחה עם הבורא.

חשבתי לתומי שכולם מכירים את הספר הזה. הלכתי לחנויות ספרים באלנבי ובדיזנגוף. להפתעתי לא שמעו על הספר...

השקיע בי שעות רבות

הרב מן היפנה אותי לרב יצחק גינזבורג מכפר חב"ד. הלכתי אליו ופגשתי חסיד ומקובל עצום. עשיתי אצלו את הצעדים הראשונים בתורה ומצוות. הוא דיבר איתי ישר על ברסלב, כאילו ראה שזה מה ששייך אלי.

זה היה שלב שבו ממש לא ידעתי כלום ביהדות וכל דבר הרב הסביר לי מאפס. איך להניח תפילין, איך ללמוד דף גמרא. ראיתי אצלו בבית איך נראית שבת יהודית, פשוט אור גדול, מלא בחן ומתיקות. הרב השקיע בי שעות רבות כאילו אין לו שום דבר אחר בעולם. עד היום חקוקים אצלי עמוק בנפש דברים מאותם ימים בהם קרב אותי מאוד ולימד אותי דברים נפלאים מתורת הסוד.

בהמשך הגעתי לעולמה של חסידות ברסלב וכך הגעתי לרב לוי יצחק בנדר ולרב שמואל שפירא, מגדולי חסידי ברסלב במאה שערים בירושלים, עד שזכיתי במשך השנים להקים בירושלים את ישיבת 'חוט של חסד', ללמד תורה ולכתוב ספרים בשפה שווה לכל נפש, המחזקים באמונה יהודים רבים בארץ ובעולם ואף מחזקים גויים.

את מקומי מצאתי בברסלב, אבל אני אוהב ומכבד את כל הדרכים וכל הצדיקים. אצל כל אחד יש נקודת אמת שחשוב מאוד לקחת, למשל אני מרגיש קרבה וחיבור מאוד גדולים לרבי מליובאוויטש. כשהייתי אצלו בציון היתה לי התעוררות לא רגילה, פשוט בכיתי במשך שעות. גם בדרך של הפצת המעיינות אני שואב ממנו הרבה. הוא היה זה שהתווה את הדרך לכולם.

במוצאי יום טוב ראשון של סוכות תשע"ו זכיתי לארח בפעם השלישית את מורי ורבי הרב גינזבורג בישיבתנו, 'חוט של חסד'. מעבר לזכות הגדולה שהייתה לקהל לשמוע דברי תורה, הייתה כאן מגמה של אחדות. אנחנו במצב שבו עם ישראל הכי זקוק לאחדות, להרבות אהבה, גם פנימה בתוך העולם הדתי ועוד יותר פנימה בעולם התשובה. האחדות הזאת היא אויר לנשימה בעבורנו. צריך לשבור את המחיצות, להכיר את הזולת ודרכו לקחת ממנו מה שאפשר. אין 'אני', 'אנחנו' ו'אתם', אלא יש עם ישראל וזה העניין של שנת הקהל (תשע"ו היתה שנת 'הקהל', מוצאי שמיטה). אני מקווה שהאירוע הזה יהיה פתח להרבה אירועים נוספים, יחד עם עוד רבנים וזרמים.

הדבר היפה הוא שמאחד ועוד אחד, לא יוצא רק שניים, אלא יש אנשים מבחוץ שמתקרבים מעצם החיבור. כשיהודי רחוק רואה חיבור כזה, זה מושך אותו פנימה, הוא מרגיש שיש כאן משהו חדש.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION