תורה מעודכנת לדורנו

תורה מעודכנת לדורנו

תורה מעודכנת לדורנו - סיפורו של הרב שילה אופן

 

הבית הירושלמי שבו נולדתי לא היה דתי לאומי קלאסי, אבל זה היה הדבר הכי קרוב למה שחינכו אותנו. גדלתי כילד חמישי לאבא יקה ואמא ממשפחה בעלת רקע חסידי בניחוח פא"י שעבר מן העולם. ההורים שלחו אותנו מדי יום משכונת בית וגן לקרית משה, שם למדנו בבית הספר 'נעם'. "התורה הגואלת" – תורה עם יומרה לנגיעה באקטואליה - מבית מדרשה של 'מרכז הרב' משכה אותי לתנועת 'אריאל', ומשם ל'ישיבה לצעירים' המפורסמת, שבצילה של ישיבת 'מרכז הרב'.

אחי נריה, הגדול ממני בשלוש שנים, שהיה אז שמיניסט, הגיע לישיבת קבר יוסף בשכם ומדי פעם ניסה למשוך אותי ולהכיר לי את הישיבה והעומד בראשה, הרב יצחק גינזבורג.

בכיתה ט' הגעתי ליום העליה לשטח של היישוב 'מגדל עדר' (לימים 'בת עין') ולראשונה שמעתי את הרב גינזבורג. הוא דיבר על כך ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". שמעתי מישהו לידי אומר: "האם לא מספיקה ההתמודדות שיש לנו כעת?! למה ללכת כל כך רחוק?!", ואילו אני דווקא התלהבתי מדברי הרב. איני זוכר הרבה מעבר לכך. הכרתי דמות, שמעתי סיפורים, אבל המשכתי בדרכי שלי.

נריה לא ויתר ומפעם לפעם גרר אותי לשיעוריו של ישראל אריאל, תלמידו של הרב יצחק, ולטיולים בשכם והסביבה. כמו כל נער מאוד נמשכתי לאקשן ולריגוש שבטיולים לא שגרתיים, ואפילו די מסוכנים, בשטחי ארץ ישראל שלא הכרתי.

להבין את זה בנפש

בכיתה י"ב נריה ניסה שוב לשכנע והצליח – יצאתי לשבוע ישיבה בשכם עם חברותא כדי לתהות קצת על קנקנה של הישיבה. את פנינו קידם הרב יהושע שפירא, מהגרעין המייסד של הישיבה. הרב יהושע ממש 'ישב' עלינו והסביר לנו למה הדבר הכי חשוב כעת לעתידו של עם ישראל הוא ללמוד בישיבת 'עוד יוסף חי'.

הוא ישב ללמוד אתנו את החוברת 'חטא המרגלים' שכתב ישראל אריאל על פי שיעור של הרב גינזבורג, שהיתה במהדורת טיוטה. הרעיון הכללי שבמאמר לא היה זר לי. פחד המרגלים מעיסוק בגשמיות והעדפת ענן הגלות של חו"ל – כל אלו רעיונות נפוצים ששמעתי רבות. האור החסידי ששפך המאמר על הנושא בניתוח עומק של הנפש 'הפך' אותי. פתאום כל העניין האיר לי באור חדש. הרב יהושע חתם את מחשבותי: "תראה לי עוד מקום אחד שכותבים דברים כאלה!".

ב'תניא' (פרק כ"ה) מובא, שאם יש לך תאווה ואינך מסוגל להשתחרר ממנה, תדמה כפיה על המרת דת ח"ו, בה היית מוכן ממש למסור את נפשך על קידוש השם, וממילא קח מכך קל וחומר אפילו על עבירה קלה. בהקשר לכך מובא בספר 'רמ"ח אותיות' סיפור על חסיד שבא לאחד המשפיעים ואמר לו "מצאתי כבר את העצה הזאת באחד מספרי חסידות פולין". ענה לו המשפיע: "אצלם זה בדרך 'סגולה', ואילו אצלנו זה על פי 'עבודה', על פי טעם ודעת...".

כך חשתי ביחס לאותו מאמר שטלטל אותי. אמרתי לישראל, שכתובים פה דברים ששמעתי גם ב'מרכז הרב', אבל כעת אני מבין את זה בנפש. ישראל ענה: "ככה אני חשתי כשכתבתי את זה ולכן כתבתי".

החברותא נדלק ואמר לי שהוא נשאר, ואילו אני עדיין לא החלטתי סופית ונשארתי ב'מרכז הרב'. ההתלבטות בין ה'שליחות' שבלימוד בשכם יחד עם הכניסה לעולמה הפנימי של התורה, לבין המשך הלימוד הישיבתי הקלאסי, ליווה אותי עד סוף כיתה י"ב, אז נפלה אצלי החלטה לדחות את יצר ההרפתקנות ולשקוע בעולמה של תורה.

בשיעור א' הלכתי ללמוד בישיבת 'עטרת כהנים' בעיר העתיקה, אבל לבי כבר לא היה שם.

פעם בשבוע הגיע לירושלים הרב יהושע שפירא ונתן שיעור של שלוש שעות ב'ישיבה לצעירים'. עבורי היו אלו דברים שלא שמעתם אוזן. כל השבוע חיכיתי לשיעור הזה. לקראת סוף זמן קיץ אמרתי לעצמי: שבוע שלם אתה מחכה לשמוע מישהו שבא מישיבת קבר יוסף? עדיף כבר שתעבור לשם!... וכך היה.

בתחילת שיעור ב' ישבתי לשיחה עם הרב יצחק שפירא שלימד בישיבה. הוא לא ניסה לטייח: "אני לא יכול להבטיח שתצא מכאן תלמיד חכם, אבל אנחנו נשמח מאוד שתבוא".

חזון הראי"ה מתממש בשכם

השנה שנפתחה בסערת לימוד, שינתה כיוון די מהר. בשלושת השבועות הראשונים לפני פרוץ הסכמי אוסלו הרב החל ללמד בישיבה את המאמר 'פתיחות-הזדהות-התכללות' מתוך דפים. זה היה מענה לתלמיד שאמר שהוא רוצה ללמוד באוניברסיטה. זה ארך שלושה שבועות.

מיד אחר כך פורסם לציבור הסכם אוסלו והארץ התחילה לרעוד. עבורי בכל אופן זו לא היתה מטבע לשון. כל הישיבה 'התנדפה', כולם נשאבו לפעילות נגד ההסכם שבישר חורבן והרג, ואילו אני, בחור צעיר בשיעור ב', ניסיתי להחזיק את עצמי בכל הכח ולהמשיך ללמוד. כל התלמידים עלו לירושלים להיערך למאבק נגד הסכמי אוסלו. הייתה הפגנה גדולה בירושלים. ישראל ותלמידים נוספים עבדו שם מהמשרדים של מועצת יש"ע.

החלה תקופה סוערת, הישיבה יצאה מהכלים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ונשארתי בישיבה. שמעתי בעיקר את ישראל אריאל ואת הרב איציק שפירא, שנתנו שיעורים מדי פעם.

אט אט חלחלה לתוכי תחושה שמדובר פה ממש בתורת חיים, כל האידיאלים שסיפרו לי עליהם כל השנים, מתממשים כאן בפועל ממש. כל הזמן לימדו אותנו שהכל תלוי בממד הפנימי של התורה, בחיבור של כל חלקי התורה יחד, בחיבור של התורה עם המדע, בחתירה להקמת מלכות ישראל, ופתאום אני רואה את זה מולי ממש. הרגשתי אז שזה מימוש חזונו של הרב קוק.

התחושה החזקה של תורה שיורדת למציאות ובפועל ולא מסתפקת בדיבור על המציאות, משכה אותי לעולמה של החסידות ולתורתו של הרב יצחק. היו אז כמה ספרים בודדים שהיו חתומים לגבי, חוברות של 'מלכות ישראל' ועוד כמה ספרים באנגלית, אבל צימאוני היה רב. הייתי יושב בשיעורים של 3-4 שעות כשהרב מדבר תורה וחסידות עם נגיעות ישירות בענייני השעה. פתאום הרגשתי שאני שומע מישהו שאומר תורה ולא רק מספר מה כתבו גדולי ישראל בדורות קודמים.

לא יכולתי להירדם

ה'מַכֵּה בפטיש' עבורי היה, שפתאום תפסתי את עצמי ושמתי לב לשינוי הגדול שהחסידות חוללה בי. מטבעי אני די ביישן ובטח לא דברן גדול, ולפתע אני רואה שכל בחור שמגיע לישיבה, דווקא אני זה שניגש אליו, מדבר איתו, לומד איתו. החסידות נסכה בי משהו חדש.

בתחילה ישבתי בשיעורים של הרב במשך עשר דקות, אחר כך עשרים דקות. קלטתי מה שקלטתי ויצאתי. לאט לאט הזמן התארך עד שהשתתפתי בכל השיעור.

השיעור הראשון שבו השתתפתי מתחילתו ועד סופו התקיים בתל אביב בבית כנסת 'איחוד שיבת ציון' בנושא "אורייאן תליתאי". הרב צייר משולש שבתוכו שלושה משולשים ובכל אחד מהם שלושה משולשים. החלוקה הראשונה הייתה לתורה שבכתב, תורה שבעל פה ופנימיות התורה. תורה שבכתב מחולקת לתורה, נביאים וכתובים; תורה שבעל פה מחולקת למשנה, תלמוד ומדרשים ופוסקים; פנימיות התורה מחולקת לשלוש תקופות: לפני האריז"ל, כתבי האריז"ל ותורת הבעש"ט; והבעש"ט מתחלק לחב"ד, יתר החסידויות ותורת משיח.

ידעתי שזהו זה. היה לי ברור שצריך לעבור מהרב קוק לרב גינזבורג, שמשנתו מעודכנת לדור הזה. הבנתי שצריך להשקיע בזה.

אחר כך נערך סמינר של 'דעת' בכינר. באותה שנה הרב לימד רק מאמרים של הרבי. הוא לימד את המאמר "קץ שם לחושך". דבריו מילאו אותי. הרב דיבר, בין השאר, על גשמיות, על רוחניות ועל עצמיות, שזה משהו אחר לגמרי שיותר גבוה משניהם. זה ממש תפס אותי, עד שלא יכולתי להירדם בלילות. הייתי יוצא לכנרת לטייל כדי לקלוט את דבריו.

היו כשלוש שנים שבהן נסענו מיצהר לשיעור של הרב בכל מקום בארץ. הרב החל להגיע פחות לשכם. ואז, לאחר רצח רבין, פרס החליפו והחל לבצע כל מה שרבין נתקע בו – מסירת ג'נין, שכם, רמאללה עד שנעצר בחברון. החלו הרחקות מנהליות, הרב הורחק מכל יש"ע והסתפק במתן שיעורים בטלפון.

למחרת פורים תשנ"ו הרב נעצר במעצר מנהלי ללא משפט או נימוק כלשהו. בחורי הישיבה ואני בתוכם עסקנו בימי מעצרו בהדבקת המודעה ברחבי הארץ: "פרס משליך רבנים לכלא".

בעת הערעור בבית המשפט העליון על מעצר הרב, השופטת שדנה בערעור הייתה דליה דורנר, שהוגדרה על ידי עורך דינו של הרב, נפתלי ורצברגר, כ"מהירת תפיסה וקצרת רוח". הדיונים ברובם היו בדלתיים סגורות, אך חומר התביעה ה"גלוי" התמקד במאמר "גדולה נקמה" שב'מלכות ישראל'. הרב הסביר לה במשך שעה שלמה את דבריו במאמר, שעיקרם הסבר דברי האריז"ל על פדיית ציון מידי החיצוניים, והיא הקשיבה לו למרבה הפלא בקשב רב.

הוא דיבר על כך, שלעתים קמים יהודים במסירות נפש במטרה לפדות את ציון, והמחיר שעליהם לשלם הוא התנכרות הממסד ופגיעתו בהם. "האווירה התמתקה", אמר הרב לאחר מכן בהתוועדות השחרור, "בבחינת פדה בשלום נפשי".

הרב סיפר עוד, שבעת המעצר העביר שיעורים לאסירים על מלות הפיוט לשבת "ידיד נפש", והוסיף "היו שם שיעורים טובים. חבל שלא הקליטו אותם...".

מסע שורשים

אחרי שבע שנים כתלמיד בישיבה התחתנתי והתגוררנו ביצהר. אז הוצע לי להיות שותף בהקמה של ישיבה קטנה חסידית-ארצישראלית, ישיבת 'דורשי יחודך'. הייתי הר"מ של שיעור א' ובהמשך שמשתי בתפקידים שונים בצוות הישיבה. אחרי שלוש שנים ב'דורשי יחודך' ושנה של הפוגה בצפת, שבנו ליצהר ונכנסתי ללמד גמרא וחסידות בישיבה הגבוהה, שבינתיים גלתה ליצהר לאחר שקבר יוסף הופקר לערבים. הפרק החדש ביצהר לא התארך יתר על המידה והחלטנו לעלות ירושלימה.

העיסוק בחינוך וקירוב הביא את חבריי ואותי לתודעה שצריך להקים מקום שיהווה כתובת ליהודים שמתקרבים ומבקשים את הרובד הפנימי של התורה. הגעתי לירושלים בשנת תשס"ח ואחרי חיפושים למקום מתאים ברחבי העיר, מצאנו קומת מרתף בוילה ברחוב האוזנר בשכונת הולילנד, שם פתחנו בית מדרש קטן, וכאשר הרב מענדל'ה גינזבורג, בנו של הרב, עבר לגור בסמוך, בית המדרש פתח את שעריו גם בשבתות בנוסף לסעודות שבת. שם ישבתי ולמדתי את דברי הרב עם כל מי שהפנו אותו אלי. רחמים עדני תרם למקום את ספרייתו המשפחתית ונעזרנו בספריו.

בשנה השנייה לשהותי בירושלים חזר משה גנוט משליחות בטורונטו והביא לי את ארכיון גל עיני – אוצר בלום של כל הקלטות שיעורי הרב משנת תשמ"ג ואילך (שמשה וישנפסקי דאג לשמירתם כל השנים). בשלב ראשון פתחתי ב"מסע שורשים", חיפשתי את כל השיעורים שהרב נתן בשכם משנת תשמ"ח והתחלתי לשכתבם.

עם התקדמות העבודה התחלתי לשכתב את השיעורים שהעביר הרב על ספרו 'סוד ה' ליראיו' לפני שנים בישיבת 'שובה ישראל'. פרי עבודה זו הם סדרת ספרי 'שיעורים בסוד ה' ליראיו'. הספרים הללו כתובים בשפה זורמת, והתוכן בהם בסיסי בתורת הרב. הם  מיועדים למי שמתחיל להתוודע אל הרב, וכדאי מאוד שילמד אותם ויבין חסידות וקבלה מהן ותורת הרב מהי.

אחרי חנוכה תש"ע סיימתי לכתוב את קלטות 'סוד ה' ליראיו'. כעת נותר לי לחלק, לפסק ומראי מקומות ויצא לנו חומר המספיק לתשעה כרכים, ששלושה מהם יצאו עד כה. אחר כך התחלתי לשכתב את השיעורים שנתן הרב למאמר 'הרכבת אנוש לראשנו', שכתב ר' הלל מפאריטש.

'תורת חיים'

חלק מירידת התורה האידיאלית לעולם המעשה, היה כרוך ביישום הרעיונות החינוכיים, וכך נולד הרעיון להקמת תלמוד תורה 'תורת חיים'. בשנת תש"ע הקים הרב משה גנוט את תלמוד התורה בהדרכתו החינוכית של הרב גינזבורג בשכונת קרית משה בירושלים, אחרי כמה שנים בהן עסק הרב גנוט בפיתוח שיטת הלימוד 'חולין על טהרת הקדש' במכון הלימודי 'רקיע'. הוא דחף את הרב גיורא בן יעקב להיות המלמד של כיתה א' והציע לו ללמד תחילה בתלמוד תורה אחר כדי להשתפשף. התלמוד תורה יצא לדרך עם כיתה א', ואחרי חצי שנה היה זקוק לניהול.

הרב משה התקשר אלי ואמר: "בוא תעזור לנו".

"הרב שם אותי פה בעבודת ההקלדה והעריכה. תשאל אותו אם זה שייך לי".

הרב משה חזר אלי ואמר שהרב אמר לו כך:

"רק עכשיו קראת לשילה?! זה היה צריך להיעשות מזמן...".

אחרי פסח התחלתי לנהל את התלמוד תורה. לאט לאט נוספו כיתות, ולאחר שנתיים הוקם גם בית הספר לבנות 'יעלת חן'.

רקע התלמידים מגוון. חלקם בני תלמידי הרב ורבים מקהל מגוון, ברובו ילדים של חוזרים בתשובה לא מוגדרים כל כך. עולם התשובה המורכב שנע בין חילוניות לחרדיות העביר את ההורים מסכת חיפושים לא קטנה והרבה מהם מוצאים בסוף את המענה אצלנו.

בתלמוד תורה יש ביטוי לתורת הרב ולשיטתו המיוחדת, לרוח השמחה החסידית, לגימטריות, לניגונים ולסיפורים ועוד. מכון 'רקיע' עוסק בהכנת תוכניות לימוד, והמלמדים הם תלמידים שספוגים בתורת הרב.

כל מלמד מחנך לפי נקודתו המיוחדת. למשל גיורא בן יעקב מומחה לגימטריות. אצלו אפילו משפט כמו "איזה מותק!" מגובה בגימטריות. הילדים יוצאים ממנו מאוהבים בגימטריות. הרב מגיע לבקר בתלמוד תורה בעתים מיוחדות. בערב יום כיפור, למשל, הוא מחלק עוגת לעקאח לכל תלמיד.

התלמוד תורה למעשה הוא זה שיצר את הקהילה בירושלים. תלמידים של הרב ואנשים ששמעו והתפעלו מדרכו החינוכית-לימודית שמעו על מוסדות החינוך של הרב, ואט אט התקבצו לשכונה. עם הזמן הצטרפו לצוות התלמוד תורה אנשי צוות נוספים, בהם אנשי חינוך ותיקים, שהביאו ניסיון רב ורוח חמה.

תורה שהיא דרך ארץ

אפשר לומר שיש שני רבדים לחידוש בתלמוד התורה שלנו - הצד הלימודי והצד החינוכי. בצד החינוכי יש חינוך לערכיה הפנימיים של תורת החסידות, שליחות, אהבת ה', אהבת ישראל, מידות טובות, וחוויה מתוקנת, ומעל לכל – "יפוצו מעיינותיך חוצה". בכיתות הנמוכות האווירה החסידית באה לידי ביטוי בעיקר בסיפורים וניגונים, ועם הגיל התוכן הלימודי-חסידי תופס יותר ויותר מקום. ילד מטבעו מחפש דמות של גיבור להזדהות איתה, לשאוף אליה, השקיעה בעולם הצדיקים והחסידים נותנת לו את זה בצורה מתוקנת.

מהפן הלימודי, הלימוד רווי כולו בתוכן של פנימיות התורה, וכולל כמובן לימוד תורה בשמחה ובעמקות, ולימודי חול באופן של 'חולין על טהרת הקודש'. למשל, לימוד מתמטיקה יכול להיות מקצוע עצמאי וטכני, אבל ב'חולין על טהרת הקודש' הוא יילמד בכל עומקו כחלק מלימוד התורה. זה לא 'רק תורה' ולא 'תורה עם דרך ארץ', אלא תורה שהיא עצמה דרך ארץ.

המוטו החינוכי של הרבי מליובאוויטש הוא שעל הילד להיות 'חסיד, ירא שמים ולמדן'. מהרב למדנו שזה צריך להיות דווקא בסדר הזה. יש גישה חסידית הגורסת שיש לעזוב את הלמדנות, כי העיקר הוא מידות טובות. הקצה השני הוא תעשיית הציונים שלצערנו רואים לא מעט במערכת החינוך הקיימת. אבל כאמור, הסדר הנכון הוא קודם כל 'חסיד' – בעל מידות טובות, אהבת ה' וישראל – כנגד ספירת החסד; אחר כך צריך להיות 'ירא שמים' – יהודי עם גדרים וגבולות, הידור ודקדוק במצוות – מצד ספירת הגבורה; ובסופו של דבר צריך גם להיות 'למדן' כנגד התפארת.

לרב יש מאמר שמסביר על ארבע רמות של חינוך, רבי-משפיע-מחנך-מורה. כל איש חינוך חובש לראשו את ארבעת הכובעים הללו. אפשר להסביר בקצרה כי שני הרבדים הראשונים, רבי ומשפיע, הם הפחות גלויים, אבל יותר מהותיים. ממד הרבי הוא הפן בו המחנך 'מדליק' את התלמיד על נקודת השליחות ועל תפקידו בעולם. ממד המשפיע הוא זה שמחזק כל העת את החזון ומזכיר זאת לתלמיד. המחנך והמורה, הם הצדדים היותר דומיננטיים בשטח, מה שהמלמד עסוק בו רוב הזמן. המחנך הוא זה שצריך 'להתלכלך' ולרדת למציאות המורכבת בה התלמיד מונח, להשכיך את הנפש הבהמית ולהעצים את האלוקית. המורה כמובן הוא זה שמעביר את הידע הלימודי בצורה נכונה וקולעת ובעיקר עמל לפתח בתלמיד את כשרונות הלימוד – הסקרנות, ההעמקה, ההיגיון וכל היתר.

בעל הבית משלם

פעם עזרתי לישראל אריאל בעימוד הספר 'אני לדודי ודודי לי'. הרב הזמין אותי לחדר עבודתו (מה שנקרא "הרפת") לבצע את המלאכה. לאחר שנכנסתי הרב נכנס לחדר עם נעלי בית, עם חולצה קצרה וללא מגבעת, והגיש לי כוס שוקו. נפל בראשי: האר"י הקדוש הוא האלוקי רבי יצחק, וכאן אני נמצא עם האנושי רבי יצחק...

ישבנו במשך כמה שעות. לקראת סיום העבודה בשעה מאוחרת הזמין מישהו עבורי מונית. המונית כבר הגיעה, אבל העבודה לא הסתיימה. הנהג מחכה בחוץ והמונה עובד...

הרב הבחין בלחצי ואמר לי בחיוך: "מה אתה דואג? אני משלם...".

קוצו של וא"ו

כאשר יצא לאור הספר השני של 'שיעורים בסוד ה' ליראיו' שזכיתי לערוך, נתתי אותו לרב יצחק. הרב פתח את הספר ומיד הבחין כי חסרה האות וא"ו באחת המילים בפרק הפותח, ואמר: "צריך להדפיס את הספר מחדש...".

בסופו של דבר הוצאנו את הספרים עם מדבקת תיקון, וכמובן ששינינו את הקובץ להדפסה הבאה.

הודאי שמו כן תהלתו

אחד מתלמידי הרב בעבר הוציא חוברת בשם "עולמות הספק", שתוכנה מבוסס כנראה על מבנה ששמע מהרב, אך סגנונה העיד על 'רוח אחרת' של כותבו. במשך תקופה ארוכה התחבטתי בחוברת ובתוכנה, ובעיקר בהצבת הספק כנגד היחידה שבנפש, המקום הנפשי הגבוה ביותר.

שנה וחצי לאחר מכן התוועד הרב בפורים ודיבר על מקומו של הספק מול הוודאות בעבודת ה'. הוא הציב את הספק כנגד היחידה, אך הוסיף שמעליה יש את בן זוגה, ה'יחיד'. זה היה בול בשבילי. בסיום ההתוועדות נגשתי אל הרב להתברך ב"פורים שמח". הרב הביט בי ואמר ארבע מילים: "הודאי שמו, כן תהלתו"...

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION