חשוב טוב יהיה טוב

על בכי ותשובה לכבוד ח"י אלול - יום הולדת הבעל שם טוב הקדוש

כשהיה הבעל שם טוב כבן עשר היה כבר חבר בחברת הצדיקים הנסתרים, ובהיותו כבן י"ז שנה היתה דרכו בקודש לבקר בכפרים ובעיירות ולחזק לבותיהם של אחינו בני ישראל באמונת ה'.

הבעל שם טוב היה מתהלך לבוש בבגד עליון שחציו פרווה, כאנשי הישובים. פעם אחת הגיע הבעל שם טוב לישוב יהודי שבו עסקו היהודים בעבודת האדמה. היתה אז עת צרה גדולה, אמצע הקיץ היה ויובש ממושך שרר. זמן רב לא ירדו גשמים, תבואות השדה והכרם התייבשו והבהמות הדקות והגסות חלו במחלת הדבר.
אנשי הישוב היו יראי שמים והתעוררו בתשובה, וכאשר ראו שלא הועילו – החליטו להביא מגיד מוכיח לעורר אותם בתשובה.
ובכן, הביאו מגיד. כל אנשי הישוב התאספו בבית הכנסת, והמגיד לא קימץ בדבריו ושפך על האנשים הפשוטים גפרית וזפת, עד שכל הקהל בכה בכיות נוראות.
הבעל שם טוב, שנכח בבית הכנסת וראה בצרתם של ישראל, פנה אל המגיד המוכיח וצעק אליו בקול אדיר: "מה יש לכם ליהודים אלה?" ואליהם קרא בקול: "בואו יהודים ונרקוד יחד, ואחרי מנחה ירדו גשמים!"
בתחילה הסתכלו עליו בחשד, אולי אין הוא מאמין ח"ו או שיצא מדעתו, אך כשמורנו הבעל שם טוב החל להביא ראיות ממאמרי חז"ל החלו להאזין לדבריו והתחזקו באמונת ישועת ה'. יחד יצאו בריקוד עם מורנו הבעל שם טוב, ובאמצע הריקוד החל לרדת גשם שוטף.
ספר השיחות ה'תש"א (לה"ק) עמ' קיג

תשובה בחיות

לא סוד הוא כי מתח מתמיד שרר בין הבעל שם טוב וחבריו הנסתרים לבין סיעת המגידים אוהבי התוכחות הקשות, ולכן ברורה לנו הסיבה להתייצבותו של הבעל שם טוב מול המוכיח.

אמנם פחות ברור הוא תוכן דבריו אליו. אפשר אולי לומר שאין היהודים הכפריים ראויים לכל הגפרית והזפת ששפך עליהם המוכיח, אולם מה פירוש "מה יש לכם ליהודים אלה"? ומה עניין הריקוד לירידת הגשמים?

הלא בסך הכל היתה כוונתם של הכפריים ושל המוכיח כאחד נכונה – להתעורר בתשובה בבכי של חרטה אמיתית, כדי לזכות לישועת ה'!

בכי ותשובה היו תמיד כרוכים זה בזה. בכל הספרים הקדושים תופס הבכי המר מקום חשוב: הוא המעיד על אמיתתה של תחושת החרטה, הוא התגובה הראשונה הצומחת מתוך הריחוק והפירוד וקולו עולה מעומק נקודת הלב ושב להכות באזניה – לשבור את מחיצות הברזל ולכבס את רשמי העוון.

בכתבי האריז"ל מובא כי חודש אלול הוא אותו החודש עליו נאמר "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", ירח של דמעות המתפשט עוד וכולל גם את עשרת ימי התשובה. רק לאחר ההקדמה המרירה הזו, המביאה את השב לשפלות של אמת, אפשר לשמוח שמחה אמיתית בה' ב"זמן שמחתנו".

ואם אצל הציבור בכללו קבוע זמן מיוחד לכל אחת מן התנועות – יראה ובכי באלול ובעשי"ת, שמחה בסוכות ובשמחת תורה – הרי אצל בני עלייה דרים שני ההפכים תמיד בכפיפה אחת: "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא, וחדווה תקיעא בליבאי מסטרא דא".

לכן מובן שראוי לתמוה, הכיצד הראה הבעל שם טוב ליהודים הפשוטים בסיפורנו ובסיפורים רבים אחרים פנים שהן שוחקות תמיד. בכל הזדמנות של תשובה, של תיקון, של דברים שבלב – תמיד תבע מהם שמחה. גם בדורות הבאים של החסידות אנו מגלים שגם אם לא 'נמחקה' עבודת הבכי מן הספרים, הרי בכל זאת היא תופסת מקום מצומצם יותר ויותר.

יודע דעת עליון היה הבעל שם טוב, וידע לכוון את השעה שהמשמרות מתחלפות בהנהגת העולמות. ידע מתי באו לעולם נשמות שהבכי חדל להיות עבורן דרך המלך, כלי עיקרי בעבודת ה', והבין את השינוי הזה לאשורו ולעומקו.

אנו בוכים מפני הפירוד. ב"גנוחי גנח, ילולי יליל" אנו מנסים לפשט את העקמומיות שבליבנו, זו שאנו יצרנו בחטאינו. בדמעות אנו מקווים לכבס ולמחות את הכתם שהותרנו על טהרת נשמתנו. עומדים אנו נוכח פני ה' כעבד שסרח, כבן ששכח את אביו.

על כן בא הבעל שם טוב והעיד כי יש חטא שאין עמו פירוד של ממש, ויש חוטא שגם בעצם מעשה החטא הוא באמנה אתו יתברך. מה שקיים אצל כל אחד בעומק נפשו, ב"יחידה ליחדך", מאיר אצל יהודי פשוט מן הקצה אל הקצה.

הארכנו בכמה מקומות לבאר איך יהודי לא חטא מעולם, כי כשם שהצמצום אינו כפשוטו – כך גם החטא אינו כפשוטו. לעולם אין יהודי נותן את עצמו בלב שלם לעבור על רצון ה' ולהיפרד מיחודו אפילו שעה אחת ח"ו, וכשמדובר ביהודי פשוט – הדבר ניכר בו בבירור.

לא מחמת עקמומיות שבלב חטאו היהודים הללו, שבתמימות רצונם לשוב אל ה' ובבכיים המר העידו כאלף עדים על זוך נפשם, ועל כך שבאמת אין בהם כל אשם. חטאיהם של יהודים פשוטים מזדמנים להם מתוך חסרון ידיעה, והוא עצמו לא בא אלא מנסיבות חיים קשות – אותם סובב עבורם מסבב הסיבות.

אם יהודי בעל צורה נזקק בדרך כלל לעורר את עצמו, ואינו בא לידי בכי מיד כשנודע לו כי חטא, הנה אצל אנשי הכפר הזה עלו הדמעות על גדותיהן מעצם התחושה כי ה' יתברך תובע דבר מה מאתם. את תוכחות המגיד הזמינו הם לעצמם, הדמעות ביקשו רק עילה ממשית כלשהי, בדל של אשמה – ומעיינות של נאמנות וטהרה בקעו ועלו.

ממילא יובן כמה יש להחיש את תיקונם של יהודים כאלה, וכמה שגויה היתה תפיסתו של המגיד – שסבר שיש להעצים את בכיים ולהרבות את דמעותיהם. אין כל מחיצה שהפסיקה בין היהודים הללו לבין אבינו שבשמים, וכל שפע טוב המתין אחר כותלם להתגלות מיד, אלא שעל מנת להמשיכו בפועל ממש – "רק לשמוח יש".

אותם היהודים הפשוטים, שבדורם היו ניכרים לעצמם ונבדלים בהגדרתם, הם אב טיפוס לכלל ישראל בדורותינו. בימי עקבתא דמשיחא כולנו 'עקביים', יהודים של קדושה פשוטה החודרת ומאירה גם את העקב הגס. הדורות הקודמים פעלו בעבודתם מה שפעלו, ואנו כננס על גבי ענק – חשים עצמנו קרובים אל ה' יתברך בפשטות, בתמידות.

בשעת החטא כבשעת התשובה, יותר משאנו עומדים לפניו כעבדים וכבנים – הרי אנו מפייסים אותו כרעיה המפייסת את דודה. אין מרחק, אין פירוד, אלא "עצם מעצמי ובשר מבשרי".

לא בטלה עבודת הבכיה, כיון שהשפלות ועומק תחושת החסרון אינם בטלים לעולם. אך רעייתו של מלך אינה נוהגת כעבדו או כבנו, אין הדוד רוצה ברעיה בכיינית אלא דוקא ברעיה שמחה. ברית הקרבה איתנה ומורגשת דיה, על מנת לקצר את תהליכי החרטה והפיוס ולהעמיד את עיקר הנהגת הכלל והפרט על קוטב השמחה והריקודים.

את ראשית המגמה הזאת מתאר הרבי הריי"ץ בדבריו על יום הולדתו ויום התגלותו של הבעל שם טוב: "ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול". ביום הזה הופחו חיים חדשים בעבודת התשובה, חיים שנבעו ממקורות מופלאים של אמונה ובטחון – אותם חשף הבעל שם טוב.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION