צפונות האותיות

Written by אבינעם on 28 יולי 2011

לכל אחת מעשרים ושתים אותיות האלף-בית, קיימים שלושה כוחות יצירה נפרדים, המכונים בתורת החסידות: אור, חיות וכח. קטע מתוך הספר אותיות לשון הקדש.

 

 לכל אחת מעשרים ושתים אותיות האלף-בית, קיימים שלושה כוחותיצירה נפרדים, המכונים בתורת החסידות: אור, חיות וכח.

ומלמטה למעלה: לפי תפיסת המדע המודרני, החומר הפיזי אינו אלא אנרגיה מרוכזת (כח), ותו לא. בחומר האורגני באה לידי ביטוי התופעה המיסתורית ששמה חיים. בתודעתם ובנשמתם של יצורים עליונים יותר, מתגלה מודעות אלוקית, אותה נכנה בשם אור.

בתהליך הבריאה, מופיעות האותיות בכל אחת משלוש רמות אלה: כאבני הבנין האנרגטיות של המציאות כולה; כגילוי של דופק החיים הפנימי החודר ביקום כמכלול ובכל אחד מברואיו (ופועם בכל יצור נברא להוותו מאין ליש וחוזר חלילה); וכערוצים אשר מכַוונים את זרימת ההתגלות האלוקית לתוככי התודעה הנבראת.

ביחס לכל הבריאה ניתן לדמות את האותיות כ'עומדות' בתור אבני בנין, כ'מדברות' מתוך חיות (בסוד "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא") וכ'חושבות' וממשיכות שפע אלוקי באמצעות כח המחשבה.

 

כח יוצר

תחום התגלות

תפקיד האותיות

דימוי האותיות

אור

תודעה ונשמה

ערוצי זרימה אלוקית

חושבות

חיות

חומר אורגני

דופק החיים

מדברות

כח

חומר פיזי

אבני בנין אנרגטיות

עובדות

 
אור, מים, רקיע

בספר הזוהר נאמר ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" (תרגום: "הסתכל [הקב"ה] בתורה וברא את העולם"). המעשה האלוקי של הבריאה מתואר – על דרך משל – כדיבור, כפי שאנו אומרים בתחילת תפילת השחר: "ברוך שאמר – והיה העולם". השורש אמר הוא נוטריקון של שלוש היצירות הראשוניות: אור, מים, רקיע. יצירות אלו מייצגות את שלושת השלבים בתהליך התגשמות הזרע המפרה, כפי שלימד האריז"ל: המקור הרוחני של הזרע במוח – אור; הגילוי הגשמי של הזרע – מים; ראשית ההריון שברחם – רקיע. אור, מים ורקיע מקבילים, כסדרם, לשלוש הקטגוריות שהוגדרו לעיל: אור, חיות (הנתפסת כאן כאור מרוכז) – כמו בביטוי "מים חיים", וכח (שהוא, בהקשר זה, מעין "אור-חיים" שבהריון). הרקיע גזור משורש רקע, שמשמעותו 'למתוח', והוא מייצג את כלל המצבים של מתח חיובי בטבע (דהיינו שדות אנרגיה).

 

כח יוצר

התפתחות הזרע

ממד הדיבור

אור

מקור רוחני

אור

חיות (אור מרוכז)

גילוי גשמי

מים

כח ("אור-חיים" שבהריון)

ראשית הריון

רקיע

 

לאחר כל אחת ואחת מפעולות הבריאה התבונן הקב"ה על מה שברא וראה "כי טוב". בתום היום הששי של הבריאה, "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". כך, 'לפני' הבריאה, מתבונן הקב"ה בתורה; פעולת הבריאה עצמה, בכל רגע ורגע, נעשית באמצעות דבר ה'; 'לאחר' הבריאה, רואה הקב"ה את המציאות הנבראת כטובה. מאחר ו"אין טוב אלא תורה", הרי שראיית הבריאה כדבר טוב היא, למעשה, קישור המציאות הנבראת 'חזרה' לדגם האידיאלי שלה – התורה. פעולה זו מכונה – בקבלה ובחסידות – תהליך ה'בירור'. הפעולה המקבילה בעבודת האדם, היא חשבון הנפש – הבקורת החיובית של מעשיו, המבטיחה את התאמתם להוראות התורה ולאורה.

לפי הקבלה, 'לפני' הבריאה הוא סוד העין הימנית, ו'אחרי' הבריאה הוא סוד העין השמאלית. אלה הם המקורות הראשוניים של אור ושל חיות, בהתאמה. העין הימנית מביטה באותיות המציאות הקדם-בריאתית, כפי החקוק ב'מציאות' התורנית; עדיין כ'אין' בתוככי אור האין-סוף. העין השמאלית מתבוננת במציאות הנבראת ביחס לדגם התורני שלה, וכך מחיה אותה מ"מקור מים חיים" של תורה. חז"ל מפרשים את ראיית הקב"ה את הכל כ"טוב מאד" כך: "'טוב' – זה מלאך חיים; 'מאד' – זה מלאך המות". המות משמש כאן בתפקיד כפול: הן כאנטיתזה הדרושה לתהליך הבירור (שמטרתו להפיח חיים במציאות); והן, בעומק יותר, כשלב הביניים ההכרחי שבין המצב הראשוני של חיים זמניים לבין המצב הסופי, ה'תחייתי', של החיים הנצחיים, שיתממש בעולם לעתיד לבוא.

הפה – סוד הבריאה ברגע ההווה – שההבל היוצא ממנו מייצג את הנביעה התמידית של אנרגיה-חומר, ממוקם בין שתי העיניים, כשם שההווה מצוי בין העבר לעתיד. בנוגע למקום הנחת התפילין של ראש מורה התורה שהדברים האמורים בה צריכים להיות "לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך". המילה "זכרון" כשלעצמה משמעה: "מקור הדיבור" (כמו בביטוי: "בכל המקום אשר אזכיר [= אבטא] את שמי אבוא אליך וברכתיך").

וכך, על כל יהודי – המצווה ללכת בדרכי הקב"ה – ללמוד ראשית כל לראות את אותיות התורה ואת סודותיהן שבמחשבה ("אור" הראיה של העין הימנית), לאחר מכן להביע אותן בפיו, ולבסוף לברר אותן כמעשה מתוקן (תהליך ה"חיות" של ראיית העין השמאלית).

 

זמן

פעולה

אבר

כח

ביטוי

לפני הבריאה

הסתכלות בתורה

עין ימין

אור

מחשבה

מעשה הבריאה

דבור

פה

כח

מילה

לאחר הבריאה

ראיית המציאות, בירור

עין שמאל

חיות

מעשה מתוקן

 
אותיות, מילים, אור העולה על כולנה

"שתי אבנים בונות שני בתים; שלוש אבנים בונות ששה בתים; ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים; חמש אבנים בונות מאה ועשרים בתים; שש אבנים בונות שבע מאות ועשרים בתים; שבע אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים; מכאן ואילך צא וחשוב, מה שאין הפה יכול לדבר, ואין האוזן יכולה לשמוע".

בטרמינולוגיהשלספריצירה,אבןהיאאות;ביתהואמילה(אוביטוי)–צירוףמסויםשלאותיות.יעקבאבינוהניחאתראשועלאבנים,ולאחרמכןקראלמקוםהמקדשהעתידי"בית"("לאכאברהםשקראו'הר'ולאכיצחקשקראו'שדה'").כך,המשמעות'נחה'(מרחפת)מעלאותיותבודדות,אךהיא'מתגוררת'(שוכנת)בתוךמילים.כאשרהמשמעותמרחפתמעלהאותיות-האבנים,רקדרגתהכחשלהן–כאבניהבניןשלהבריאה–ניכרת.המשמעות,ככלל,שוכנתדוקאבתוךהצירוףהשלםשלהמילה.יתרעלכן,תמציתהוייחודהשלהמשמעות–הקשוריםלבחירהבמילהמסוימת(ולאבאחרת,אףכיניתןלבטאמשמעותבכללותהבמספרמיליםשונות)–מתנוצצתמעלהמילה,ומעניקה"השראה"אחידהלמרכיביה(צירוףהאותיות).תופעהזומכונהבחסידות"האורהעולהעלכולנה",כפישיתבארלהלן.

המודעות למשמעות כוללת היא סוד חלומו של יעקב. האבנים שקודם לכן היו מתחת לראשו מתעוררות לחיים ומתמזגות לאחת, כאשר החיות מראשו של יעקב מחדירה בהן משמעות. בהקיצו משנתו חש יעקב, מתוך יראה, את האור של תמצית המשמעות האלוקית הטבועה בתוך המילה. תמצית המשמעות היתה בלתי מודעת לחלוטין ב'ראשו' לפני ובמשך 'חלומו' – תהליך צירוף האותיות למילים. הסגנון העצמי של שורש נשמתו באלוקות ("יעקב קראו 'בית'") מעולם לא נתגלה עד כה.

בתוך מגבלות היקפו של ספר זה, מקווים אנו לעורר בקרב הלומד המעמיק השראה, להניח-לכוון את ראשו על גבי אותיות האלף-בית. אם לבו של אדם תמים ואמיתי עם ה', מובטח הוא שיזכה, כיעקב אבינו, לחוות – ראשית כל ב'חלום', כביכול – את האותיות המצטרפות ליצור מילים, ולבסוף 'להתעורר' – בסגנון ביטויו המיוחד – למודעות המלאה ונוראת ההוד של בית אלקים.

 

כלי ביטוי

מיקוד האות

גילוי מתמשך של משמעות

דימוי המשמעות ביחס לכלי הביטוי

פרט בסיפור יעקב

אותיות

אות כאות;

כח

משמעות פוטנציאלית

נח – מרחף מעל

הנחת ראשו על האבנים

מילים

אות כחלק ממילה; חיות

משמעות ממשית

מתגורר – שוכן בתוך

החלום

סגנון

אות כיחידה בהקשר; אור

תמצית המשמעות

האור העולה על כולנה – השראה

התעוררות לסגנון נשמתו

 

אותות פלא

המילה "אות" משמשת גם במשמעות של סימן או פלא. פלא הוא גילוי של אור אלוקי. אם להשתמש בטרמינולוגיה הכללית של "עולמות, נשמות, אלוקות" (בהתכללות של דרגה בדרגה), שתתבאר בפירוט ובעומק להלן, פלאי טבע הם גילויי "אלוקות שבעולמות".

אות הפלא בדרגת הנשמות היא "אות ברית קֹדש" – אות המילה החתומה בגופו של כל זכר יהודי, למן היום השמיני ללידתו (נקבה יהודיה "נולדת מהולה", כש'אות הקֹדש' קיימת בקרבה מרגע יציאתה לעולם). בספר יצירה מכונות עשרים ושתים האותיות "עשרים ושתים אותיות יסוד". בקבלה מתקשר כח היסוד לאות ברית המילה. ברית זו, כאשר היא נשמרת בקדושה, משמשת כמפתח לגילוי סודות אותיות התורה, לפנימיות המח והלב של האדם. בפרטות, המילה היא הברית שבין הקב"ה לגופו של כל יהודי – האלוקות שבתוך העולמות (גוף) שבנשמות (היהודי).

יסוד הוא גם הכח שבנפש להתיחס ולהתקשר לנשמות ולהוויות אחרות. ההתקשרות לכל אחת מאותיות התורה מעניקה לאדם את היכולת להתיחס ולהתקשר לכל נפש מישראל באופן פורה (כמו במעשה הזיווג, המעשה הקשור עם ברית המילה), משום שבסופו של דבר, אותיות התורה ונשמות ישראל אחד הן. וההיפך גם הוא נכון: על ידי יחסי אהבה אמיתיים וכנים עם יהודים אחרים, מחזק האדם את הקשר והאחיזה באותיות התורה.

פלאים על טבעיים – ניסים – הינם התגלויות של אותיות בדרגת האלוקות. כאשר הם מופיעים כהתערבות של יד ה' והשגחתו בסדרי הטבע, הרי הם בדרגה הפרטית של עולמות שבאלקות. כשהם מופיעים ככוחן של נשמות הצדיקים הגדולים שבכל דור לשנות את הטבע, על ידי כח ה'גזירה' הגלום בתפילתם ("צדיק גוזר והקב"ה מקיים"), הרי הם בדרגת נשמות שבאלוקות. כשהם מופיעים כחווית הניסים הכתובים בתורה (כדוגמת קריעת ים סוף) השבים ומתרחשים כביכול לנגד עינינו – וכך מגלים לנו שכל המציאות כולה למעשה אינה אלא מציאותה של התורה – הרי הם בדרגת אלוקות שבאלוקות. גילויָם אלינו תלוי ב"אות ברית קדש" אשר בין הקב"ה לעמו ישראל.

דרגה

גילוי האותיות כ"אותות פלא"

אלוקות

אלוקות

ניסים הכתובים בתורה

נשמות

ניסים על ידי הצדיקים

עולמות

ניסים של השגחה אלוקית

נשמות

ברית מילה

עולמות

פלאי הטבע

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION