ושיתהפך העולם!

"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה!". זהו, ללא ספק, פסוק השיא של ה'עבודה' במגלה. מדמותו הבלתי-נכנעת של מרדכי היהודי, המשה-רבינו של הגלות, המנהיג את עם ישראל בתוקף החשך וההסתרה, עלינו לשאוב השראה בפורים. בפשט המגלה, עמידתו הזקופה והמתריסה של מרדכי (שאפילו ההצדקה ההלכתית שלה אינה פשוטה) היא סבת גזרת ההשמדה שגוזר המן הרשע. בעומק הדברים, היא הגורמת לתוקפו של נס, עד לפסוק השיא של נס המגלה – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

 

 

היהודי הכופר

 מרדכי היהודי מגדיר מחדש "מיהו יהודי": "אמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". דווקא בתוקף הגלות וההסתרה, במקום להגדיר את התורה והקדושה על צד החיוב, הן זוכות להגדרה על צד השלילה – מי שלא מתפעל מהחושך, מי שלא מתמכר לקליפה, הוא יהודי. "כל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן" (ורמז נאה: "ומרדכי לא יכרע" בגימטריא תורה – זו כל התורה כולה! וכנראה גם המקור לכל 'פורים-תורה' שמאירה בחג הפורים...).

הכפירה של מרדכי בעבודה זרה איננה בלית-ברירה או באי-נעימות, תוך שהוא מתחמק מעימות או כובש את פניו בקרקע. אם מרדכי היה רוצה הוא היה יכול להתחמק מהמפגש עם המן, או לפחות לזוז על מקומו באי-נחת, כדי שיהיה ברור שהוא לא משתחוה רק 'מטעמים דתיים'. אבל מרדכי הקפיד לשבת "בשער המלך", מול עיניו הכלות של המן, ולהדר ב"לא קם ולא זע ממנו", וכנראה גם חייך חיוך רחב מול ה"וימלא המן על  מרדכי חמה". מרדכי עושה מעשה של מסירות נפש, שמסכן את כל עם ישראל, בכיף, מתוך הנאה ושמחה של מצוה. ממרדכי לומדים להיות יהודים בעלי מסירות נפש, הכופרים בעבודה זרה בכיף, בלי להתבלבל ובלי להתנצל, בעמידה זקופת קומה ובחיוך רחב.

 

"לא יכרע [לעבודה זרה] ולא ישתחוה [למוסכמות]"

כריעה היא רק כפיפת הברכים והשתחוויה היא פישוט ידים ורגלים, ולכן אם מרדכי אפילו "לא יכרע" בודאי ש"לא ישתחוה" – מה בא להדגיש כאן הפסוק? מתבקש לענות שיש מי שמקיים בעצמו "לא יכרע" להמן, אפילו בכפיפת ברך, ואף על פי כן משתחוה לו מלוא קומתו – ולכן חשוב לציין שמרדכי "לא יכרע ולא ישתחוה" – אך כיצד יתכן לומר כך?!

על מצוות מחית זכר עמלק, בה עוסקים בפורים, כתוב פעם אחת "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" ופעם אחת "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". מי הוא המוחה – ה' ("מחה אמחה") או עם ישראל ("תמחה")? בחסידות מוסבר בעומק שקיים עמלק גלוי ועמלק נסתר – יש בנפש רע גלוי ומוּדע ויש רע נעלם המסתתר בלא-מודע. ברע הגלוי האדם מסוגל להלחם בעצמו ולקיים בו "תמחה את זכר עמלק", אך מול הרע המסתתר בעמקי הלא-מודע הוא חש חסר אונים ורק ה' יכול למחותו ממנו, "מחה אמחה את זכר עמלק". לאור זאת, אפשר לתאר אדם ש"לא יכרע" לרע הגלוי, כשהוא נזהר מכל כניעה-כריעה מול יצרו הרע, ואף על פי כן הוא משתחווה בפישוט ידים ורגלים לרע הנעלם שבנפשו, מתוך אי-מודעות למניעים השליליים המפעילים אותו מתוך התת-מודע שלו.

ובהקשר הציבורי, כבסיפור המגלה החוזר בכל דור: יש יהודי שמדקדק בקלה כבחמורה, ואם ינסו להכריח אותו לעבור על דברי תורה בגלוי הוא "לא יכרע", אפילו עד כדי מסירות נפש (בוודאי בעבירות שהן בגדר "יהרג ואל יעבור"), אך בו-זמנית הוא משתחווה בפישוט ידים ורגלים, מתוך בטול גמור, לתרבות הזרה בתוכה הוא חי, למוסכמות החברתיות ו'הנחות העולם' הסובב אותו. הוא עומד מול הרע הגלוי, שמתנגש ישירות עם מצוות התורה, אך נוטה להתבולל-מדעת בתוך כל הנחות-הכפירה הסמויות באוירה השולטת ברחוב או במדיה.

כך, במשתה אחשורוש הוגשו למעונינים מאכלים כשרים בהידור, "כרצון איש ואיש", אך ההנאה מסעודתו של אותו רשע – שכולה התהדרות במלכותו (המנציחה, לדעתו, את הגלות והנצחון על המקדש, כדברי חז"ל) ושקיעה בתרבות של נהנתנות – היא הגוזרת כליה, ר"ל, על המשתתפים בה. אצל מי שנהנה מסעודתו של אותו רשע, בהשתחוויה למוסכמות החברתיות, ה"לא יכרע" נעשה בלית ברירה, תוך שהוא משתדל לחמוק מכל עימות ומחפש כל 'היתר' ו'הכשר' להמנע ממנו. רק ה'כיף' של זקיפות הקומה היהודית, הדווקנית, מאפשר לזהות את הרע הסמוי ולא להשתחוות לו.

אכן, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – ממרדכי היהודי אנו מקבלים את התוקף לא לכרוע בפני כל פיתוי או איום לעבור על דברי תורה וגם לא להשתחוות למוסכמות החברתיות והתרבותיות, לאותה אופנה זרה ומשתנה האופפת את עם ישראל בכל אחת מהגלויות שלו. בפורים שותים מספיק כדי להתפכח מכל ההטעיות וההסוואות ולזהות, בלי מסכות, את הרע הנעלם.

 

סוד התשובה: איפכא מסתברא

בזכות תוקף עבודת "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" מגיעים לתוקף הנס של "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (ורמז ש"ונהפוך הוא" היא תכלית וכלל כל המגלה: "ונהפוך" בגימטריא 167, מנין כל פסוקי המגלה). כשאדם 'משתחווה' לסדרי העולם המקיף אותו, משתדל להתאים את עצמו לנורמות המקובלות, ורק "לא יכרע" בנקודות של חיכוך גלוי – סדרי העולם נשארים כפי שהם. אבל כאשר "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", הוא עומד יציב, הפוך מכולם, לא קם ולא זע, ומצדו 'שיתהפך העולם' – העולם באמת מתהפך!

עד שרואים איך היהודי עומד בתוקף וכל העולם מתהפך סביבו, מתאים את עצמו אליו, יש גם 'עבודה' של "ונהפוך הוא": הרבי מליובאוויטש נהג בהתוועדויות פורים רבות להזמין חסיד אחד 'למסור את הנפש' ולשתות "עד דלא ידע" כפשוטו, כדי 'להוציא ידי חובה' את הציבור כולו. בחלק מהשנים, אחרי שהחסיד-המתנדב שתה כדבעי, הרבי גם אמר לו להתהפך – ראש למטה ורגלים למעלה. אם כל העולם עוד לא התהפך כשאני עומד ישר – אני יכול בינתים פשוט לעמוד הפוך מכולם.

יש טיפוסים של "איפכא מסתברא" – אם העולם אומר ככה לי מסתבר דווקא הפוך. דווקא כשהטוב והרע לא ברורים במציאות, כשלא מצליחים להכריע בשכל מה אמת ומה שקר, לפעמים הסימן הכי טוב הוא לראות מה דורשת התרבות הזרה שמסביב ולדעת שכל מה שהפוך הוא האמת והטוב. לפעמים כדי לדעת מה ישר צריך פשוט לשאול מישהו 'עקום' ולעשות ההיפך...

"איפכא מסתברא" בגימטריא בעל תשובה. בתשובה-מתוך-שמחה של חג הפורים צריכים ראש של "איפכא מסתברא". אם עד כה 'השתחוותי' למוסכמות מסוימות כעת אני הולך 'לעמוד על הראש', הפוך מכולם, ולעשות מה שנכון.

 

הפוך על הפוך

ב"איפכא מסתברא" יש הרבה רמות, ו"בעל תשובה" אמתי הוא אחד שלא עוצר את ההתקדמות. גם התקבעות בנורמות של חברה טובה יכולה למוסס את הכנות והמסירות של עבודת ה', ושוב צריך להיות "בעל תשובה" ש"לא יכרע ולא ישתחוה" לדפוסים ולמוסכמות וימשיך – בכיף – את דרישת הה' והתמסרות אליו בלבד.

ואכן, הרמב"ם פוסק שביאת המשיח תלויה בתשובה (על חטאים) והזהר אומר שמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה. צריך להתהפך שוב ושוב – "הפוך בה והפוך בה", 'הפוך-על-הפוך', הפוך מהרשעים וגם הפוך מהצדיקים, תשובה ואחריה "תשובה על התשובה" – ואז זוכים לביאת המשיח. והרמז: פעמיים "ונהפוך הוא" (שכל אחד מהם הוא קטע חשוב בפני עצמו) בגימטריא משיח. אז קדימה, "ונהפוך הוא"!

[ותוספת למיטיבי לכת: ההיפוך הראשון הוא בגדר הבדלה (מתרבות האנשים החוטאים שמסביב) וההיפוך השני הוא כבר בגדר המתקה – בהיפוך הראשון זוכים להגיע ל"אורות דתהו" ובהיפוך השני להמשיך את אותם אורות ב"כלים דתיקון". יש כאן 'לוגיקה קוואנטית', לפיה מינוס-מינוס אינו שוה פלוס, אלא משהו שלישי ומופלא – ההיפוך השני לא מחזיר את האדם למצב שלפני ההיפוך הראשון, אלא סולל דרך שלישית-משיחית של "אורות דתהו בכלים דתיקון" (והיו מקצת חכמי ישראל – שלא היתה להם הבנה בלוגיקה קוואנטית... – שבשל התקרבות מרדכי למלכות, 'הפוך על הפוך' מכל עמידתו התקיפה כנגד המן, פרשו ממנו בסופו של דבר, כדברי חז"ל)].

---

פורסם במהדורה ראשונה בעלון "קרוב אליך" 

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION