"גדולים על הקטנים"

עבודת "להזהיר גדולים על הקטנים" מתבטאת בנפש פנימה ובאחריות על הזולת בעם ישראל. 'פרצוף' של פירושים חסידיים מפרט את גווני העבודה.

"להזהיר גדולים על הקטנים"

פרשתנו פותחת "ויאמר הוי' אל משה אמֹר אל הכהנים... ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". מכפילות "אמֹר" "ואמרת", המיותרת לכאורה, דרשו חז"ל אמירה נוספת – "להזהיר גדולים על הקטנים"[2]. אחריות הגדול על חינוך הקטן היא יסוד האמירה לכהן: עיקר תפקיד הכהן (וכל צדיק ב"ממלכת כהנים"[3]) הוא להיות גדול הממונה על הצמיחה הרוחנית של כל העם. כמובן, אחריות לחינוך קטני העם דורשת הרבה הכוונה, ורבו הדרשות בחסידות על "להזהיר גדולים על הקטנים" (תוך עיון בציווי "לנפש לא יטמא בעמיו", הרומז לאיכות קשר הכהן ל"עמיו").

לפני פירוט הפירושים הרבים נשרטט שלשה קוים בהם טמון מפתח לכל סודות העבודה. כדרך החסידות, הפירושים נוגעים לכל אדם, ולא רק לגדולים וצדיקים – כל אחד ממונה על חינוך קטנים ממנו, ויתר על כן, בכל נפש יש תחומי-מצבי גדלות ותחומי-מצבי קטנות, והאדם צריך "להזהיר גדולים על הקטנים" גם בתוך נפשו. שלש דרכי הפירוש מכוונות כנגד שלשת שלבי עבודת ה' שלִמד מורנו הבעש"ט – הכנעה, הבדלה, המתקה[4]:

ראשית מוזהר כל 'גדול' שיהיה גם 'קטן' – שיכנע, יחוש בקטנוּתו, ויתנהג בהתאם – "להזהיר גדולים על ה[צורך שיהיו ]קטנים"; לאידך, מוזהר ה'גדול' שלא יפול ח"ו מגדלוּת לקטנוּת – עליו להתבדל מן הקטנים – "להזהיר גדולים על ה[סכנה שיהפכו ל]קטנים"; רק החש מחד הכנעה, המאפשרת לו להזדהות עם הקטנים (ולא להסתגר בגדלותו), ולאידך יודע להתבדל מנפילה לקטנוּת, מגיע להמתקה ואיזון בין חויות הקטנוּת והגדלּות שבתוכו – לחוש שאחריות הגדול היא להשרות מגדולתו על הקטנים ממנו – "להזהיר גדולים על הקטנים" כפשוטו.

עבודה בכל כחות הנפש

שלשת פרושי היסוד נפרסים בחסידות לפרושים רבים, המכוונים כנגד עשר הספירות. כדי שיוכל האדם לפעול על הקטנים צריכה עבודת "להזהיר גדולים על הקטנים" צריכה לחדור לכל כחות נפשו:

כתר: הכתר הוא הרגשת הדבקות העצמית של הנפש ב'טעם החיים', ועל יהודי לחוש ביסוד נפשו דבקות כזו בשני דברים אליהם עליו להתמסר לחלוטין, למעלה מטעם ודעת. הדבקות הגדולה והראשונית היא בה' ("כי גדול הוי'"[5]), אך יהודי מוזהר לחוש עוד דבקות 'קטנה', בעם ישראל ה'קטן' (עליו נאמר "כי אתם המעט מכל העמים"[6]). תחושות יסוד אלו, שלמעלה מהבנה ופירוט, מנחות את כל עבודת היהודי.

חכמה: "אוריתא מחכמה נפקת"[7] – בחכמת היהודי הוא עוסק בחכמת ה'. גם על 'גדול' העוסק בנסתר ("דבר גדול, זה מעשה מרכבה"[8]) לשקוד כ'קטן' על לימוד הנגלה ("דבר קטן, זה הויות דאביי ורבא"). ועוד, גם את המדע, האנושי והקטן, יש לכלול בחכמת התורה הגדולה.

בינה: הבינה כוללת חוית השגה (תפיסה בדרגה מסוימת) וגם דחף מתמיד לעלות, מתוך הכרה בקטנוּת האישית. אלו הן עבודת הצדיק, שהשיג "גדלות" בעבודתו, ועבודת בעל תשובה, הנדחף להתעלות מתוך תחושת קטנות וכניעה. גם הצדיק ה"גדול", בעל ההשגות, מוזהר להכנע ולחוש קטנות שתדרבן אותו לשוב ולהתעלות הלאה.

פירושי המוחין הם בקו ההכנעה, הדורש מהגדול לחוש קטנות בעבודתו, כי ענינם עבודת האדם בינו לבין עצמו ("אור המאיר לעצמו"). לעומתם, ענין מדות הלב הוא השפעה ("אור המאיר לזולתו"), ולכן פירושיהן מתייחסים להשפעה מהגדול לקטן: במדות הרגש העליונות (חסד-גבורה-תפארת) מודגשות חויות המשפיע, המחויבות לעם ודרך ההשפעה, ובמדות התחתונות (נצח-הוד-יסוד) מודגשת הדרכתו כיצד להשמר בפועל מסכנות המציאות:

חסד: החסד-הגדולה[9] היינו האהבה המניעה כל התיחסות לזולת – גדול באמת הוא "כהן איש חסד" החש מחויבות ואהבה לקטנים ממנו. הגדול מוזהר לחנך את הקטנים באהבה וענוה, ולא בקפדנות מתנשאת.

גבורה: המלמד הגדול מוזהר שעליו להקטין ולצמצם (בתכונת הגבורה) את השגותיו כדי שהקטנים יוכלו לתפוס אותן בבירור.

תפארת: תפארת היא חוית הכלל בנפש, הרגשת האחדות של "תפארת ישראל"[10]. המוכיח מוזהר להזהיר גדולים וקטנים כאחד, ולא לתלות את החטא בקטנים. וכן, למרות גדולתו, על המוכיח להזדהות עם הכלל ולחוש שהפגם קיים גם בו – הזדהותו עם העם, בתחושת רחמים (פנימיות התפארת), מונעת את התקוממות העם נגד דבריו.

נצח: באופן טבעי "צדיק נתפס בעוון הדור"[11] – הצדיק-הגדול נופל ממדרגתו כשהדור לא מתוקן מתוך הזדהות עם הצבור (ומתוך תרעומת על הצער שגורמת הנהגת ה' לעם). לכן מוזהר הצדיק לנצח כל נפילה לקטנות – לקיים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[12] ולהקפיד על גדלות נצחית (בהרגשה ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[13]) – ולא לאכזב את העם, המצפה ממנו להיות שונה.

הוד: ההוד, בהיפוך ואיזון לנצח, מורה לצדיק שלעתים 'יקטין ראש'. לפעמים דומה לגדול שהוא מסוגל 'להגדיל ראש' ולעסוק בטומאות ובבעיות קשות, כדי לגמול "חסד של אמת" עם העם, והתורה מורה לו "לנפש לא יטמא בעמיו" –'הקטן ראש' והתרחק מהבעיה. הצדיק הופך ל'ראש קטן', מתוך הודאה בחכמת התורה וכניעה להוראותיה.

יסוד: על ה"צדיק יסוד עולם"[14] נאמר "שבע יפול צדיק וקם"[15] – זו הברית המחייבת קשר לה' לא רק במצבי גדלות ועליה אלא גם בתקופות קטנוּת ונפילה (בהן פועל האדם מתוקף כריתת הברית, המחייבת גם כשאין רצון פנימי). על זמני הגדלות להשרות את השראתן על תקופות הקטנוּת (וזו היא שמירת ברית).

מלכות: מלך ("גדול") אמיתי מודע לחשיבות כל פרט קטן בהנהגת המציאות, ועם כל גדולתו נזהר בפרטי פרטים, בקלה כבחמורה. חוית המלך הפנימית היא שפלות וצורך בתפלה לה' על כל פרט – הגדול (שביסוד חש מועד לנפילה) יודע שכבר נפל לקטנות, ורק התפלה תקים אותו ממנה.

 

כתר

דבקות בקב"ה ובכל יהודי

 

חכמה

נסתר ונגלה/תורה ומדע

 

בינה

הרגשת קטנות מדרבנת גם בגדלות

חסד

אהבה לקטנים

 

גבורה

צמצום עבור הקטנים

 

תפארת

יחס שוה לגדולים וקטנים והזדהות עם הקטנים

 

נצח

שמירה על גדלות נצחית

 

הוד

'הקטנת 'ראש'

 

יסוד

נאמנות גם בקטנות

 

 

 

מלכות

זהירות המלך בקלה כבחמורה

 

עבודת ספירת העֹמר

עבודת "להזהיר גדולים על הקטנים" שייכת במיוחד לתקופת קריאת פרשת אמֹר – ימי ספירת העֹמר (שמצוותה מופיעה בפרשתנו). ימי הספירה נועדו לחינוך עצמי ותיקון מדות, יציאת המדות מקטנות ילדותית (ואף בהמית) לגדלות מבוגרת. כדי לבגר ולהגדיל את מדות הלב יש להמשיך בהן מוחין – לנווט אותן לפי השכל ו'להחכים' אותן לראות תמונה רחבה. המשכת המוחין למדות הקטנות והמצומצמות מחייבת להמשיך להן גם מוחין דקטנות, הנוחתים להתעסק עם הקטנות והצמצום שבמדות – שכל המדבר ב'שפת המדות' ומנווט אותן – וגם מוחין דגדלות, שכל המרחיב את המדות (ולא רק מנווט אותן) עד שתכללנה בו. יש כאן גם הזהרת-הארת הגדולים (המח) על הקטנים (המדות), וגם כלילת מוחין דגדלות ומוחין דקטנות יחד.

והנה, בפרשה מופיע נ פעמים השרש קדש (תופעה מיוחדת וחד-פעמית), רמז ל"תספרו חמשים יום"[16] בהם מתעלה האדם ומוסיף קדושה. אמנם, בפועל סופרים רק מט ימים, מהו היום החמשים? בדרך כלל מפורש ששבועות הוא יום ה-נ, לו זוכים אחר התקדמותנו מט ימים בכחנו (כאשר שבועות הוא חלק מהקף ההתקדמות של "תספרו חמשים יום", ו"עד ממחרת השבת השביעית" מתפרש כ"עד ועד בכלל"). אך ניתן גם לפרש כי "תספרו חמשים יום" כולל את ליל הסדר, בו מספרים ביציאת מצרים ("והגדת לבנך"[17]) ומקבלים כח לעבודת "להזהיר גדולים על הקטנים" בספירה (ואזי שבועות הוא אור נוסף הנמשך אחרי הקף "חמשים יום", ו"עד ממחרת השבת" מתפרש כ"עד ולא עד בכלל").

והנה, לפי הפירוש האחרון, שיא הקדש – "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[18] – מכוון כנגד לג בעֹמר.

כאן מתגלה עומק חיבור הקטנות והגדלות: לפי האר"י עיקר המשכת המוחין דקטנות הוא בימי ההוד בכל שבוע, וב-לג בעמר, הוד שבהוד, נמשכים המוחין בתכלית הקטנות – אך דווקא זהו היום הגדול והמיוחד בספירה.

הדבר מובן לפי הרמז: "ונקדשתי" הינו מסירות הנפש היהודית, הכח הגדול והנשגב ביותר שקיים בנפש, אך דווקא הוא – בניגוד לכחות שכליים או רגשיים – מתגלה אצל כל יהודי, מקטני הקטנים ועד גדולי הגדולים, ומכחו מזהירים הגדולים עם הקטנים יחדו.



[1] משיעור אור ל-ג' אייר ה'תש"ס. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[2] יבמות קיד, א (רש"י ריש פרשתנו).

[3] שמות יט, ו.

[4] כש"ט (קה"ת) כח.

[5] שמות יח, יא ועוד.

[6] דברים ז, ז.

[7] זהר ח"ב קכא, א.

[8] סוכה כח, א.

[9] כמו בפסוק "לך הוי' הגדלה וגו'" (דהי"א כט, יא).

[10] איכה ב, א.

[11] כלה רבתי פ"ו (וראה שבת לג, ב).

[12] אבות פ"ב מ"ה.

[13] ש"א טו, כט.

[14] משלי י, כה.

[15] שם כד, טז.

[16] ויקרא כג, טז.

[17] שמות יג, ח.

[18] ויקרא כב, לב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION