תאריך עברי

האם באמת לוח השנה הוא רק כלי טכני לציון שנים ותאריכים, או שמא יש משמעות עמוקה יותר ללוח בו אנו משתמשים? הלוח העברי צופן בחובו רבדים ומשמעויות רבים, שהבנתם יכולה לתרום להתפתחותנו.

לעם ישראל יש לוח שנה ייחודי, הלוח העברי. מאז ימות התנ"ך אנו מונים את שנותינו ומציינים את מועדינו לפי לוח זה. כולנו מכירים אותו, ובכל אחד מלוחות השנה שלנו ויומינו מופיע התאריך העברי לצד התאריך הלועזי. אך עבור רבים מאתנו, אולי רובנו, השימוש היומיומי בו נזנח ונשכח. אנו מנהלים את שגרת חיי העבודה, הלימודים וניהול הכספים שלנו במסגרת לוח השנה הלועזי, ופונים אל הלוח העברי רק לשם ציון החגים העבריים ושאר תאריכים בעלי משמעות "יהודית". רבים מאתנו יתקשו למנות בעל-פה את שמות החֹדשים, לדעת מה התאריך העברי היום, או אפילו לזכור באיזה תאריך חל יום הולדתנו.

לכאורה, לוח השנה אינו אלא כלי עבודה חסר משמעות. אחרי הכל, מה זה משנה איזה תאריך כותבים על הצ'ק, האם דפי לוח השנה שלנו הולכים לפי החודש הלועזי או העברי, או באיזה יום בדיוק אנו חוגגים את יום ההולדת שלנו? העיקר שאנו צמודים ללוח אחד ומבינים זה את זה. לא?

פנימיות התורה אומרת שלא. האופן בו אנו מסדרים ומונים את ימות השנה משמעותי מאד, ונוגע לעצם חווית הזמן שלנו. אנו יכולים להתייחס לזמן כאל ממד לינארי סתמי, חוט המתוח בין העבר והעתיד, שאנו תולים עליו אירועים שונים כבגדים ליבוש, או "ציר זמן" המתעד כרוניקת התרחשויות. אך אנו יכולים גם לראות בו ממד עמוק ובעל תוכן, המכיל מחזורים בעלי משמעות השזורים זה בזה ומאירים תהליכים פנימיים בנפשנו, הן הפרטית והן הלאומית.

בריאת העולם, בריאת האדם

חשיבות המודעות לממד הזמן בתורה ניכרת בכך שהן התורה שבכתב והן התורה שבעל-פה פותחות בהתייחסות לזמן. התורה שבכתב פותחת במלה "בראשית..." ("בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"), המתארת את תחילת ממד הזמן, ואילו התורה שבעל-פה פותחת במלה "מאימתי..." ("מאימתי קורין את שמע בערבית?", פתיחת המסכת הראשונה במשנה), השואלת לגבי מועד מסוים בזמן. בנוסף, המצוה הראשונה שניתנה לעם ישראל לפני יציאת מצרים – ושהעניקה לו את הכח לצאת ממצרים – היתה: "החֹדש הזה לכם ראש חָדשים...", מצות קביעת הלוח העברי.

לאור זאת, השאלה באיזה לוח אנו משתמשים הינה משמעותית מאד. בהשתמשנו בתאריך העברי אנו קושרים עצמנו עם יהודי כל הדורות הקודמים, שהשתמשו בלוח העברי כדי להתיחס באמצעותו לממד הזמן. כאשר אנו משתמשים בלוח לועזי, רצף זה נשבר, ובמובן מסוים אנו נמצאים בהווה מבודד, מנותק מעברנו. זהו המובן הראשון שבו השימוש בתאריך עברי מעמיק את חווית הזמן שלנו: בזכותו אנו מתחברים לעבר שלנו, לשלשלת הדורות של עמנו הנמשכת עד לימי יציאת מצרים – ראשית מציאותנו כעם.

בעומק יותר, השימוש בלוח העברי מחבר אותנו לא רק לראשיתנו כעם, אלא לראשיתו של ממד הזמן עצמו – לבריאת העולם. כידוע, מנין השנים של הלוח העברי (שלפיו השנה הנוכחית היא ה'תשע"ג, 5773) נספר מהשנה בה נברא העולם לפי התיארוך של חז"ל. לא נפתח כעת את סוגיית גיל היקום לפי המדע המודרני לעומת חז"ל (יש לנו מאמר שלם העוסק בנושא שאתם מוזמנים לעיין בו; במשפט פשטני אחד, מסקנתו היא שניתן לראות בשני התיארוכים כתקפים, באשר הם נובעים משתי נקודות מבט משלימות). נתבונן רק בעצם הרעיון המקופל בספירת השנים העברית: בניגוד ללוחות הלועזיים הנפוצים, המונים את השנים ממאורע היסטורי מסוים, הלוח העברי מתחיל בנקודת ההתחלה של ההיסטוריה עצמה. כלומר, בעוד הלוחות הלועזיים נפתחים באירוע שהתרחש בתוך ממד הזמן, הלוח העברי נפתח ברגע בריאת ממד הזמן עצמו.

אכן, לא רק מנין השנים שאנו נוקטים בו נספר מבריאת העולם, אלא אף התאריך של ראש השנה העיקרי שאנו מציינים, א' תשרי, קשור בבריאה: הוא מהווה לפי חז"ל את היום הששי של בריאת העולם, כלומר יום בריאתם של אדם וחוה. נמצא שבראש השנה אנו חוגגים בו-זמנית הן את בריאת העולם (שכן השנה החדשה מציינת את גיל היקום), והן את בריאת האדם (שכן ראש השנה הוא יום בריאתו). במובן זה, הרי שראש השנה העברי מציין בכל זאת גם אירוע מסוים החל בתוך הזמן, לא רק את עצם בריאת ממד הזמן. בכך הוא מכיל ומתקן גם את העקרון המנחה את הלוחות הלועזיים.

כעת ראו זה פלא: הביטוי תאריך עברי עולה בגימטריא בדיוק בראשית (913). התאריך העברי מקשר אותנו למעשה בראשית – לראשית העולם והזמן, ולראשיתו של האדם המודע להם. בכך הוא מזכיר לנו בכל עת את היותנו נבראים, או במלים אחרות, את עצם קיומנו! מודעות זו גורמת לנו להעריך מחדש את עצם קיומנו, ומובילה אותנו לשאלה החשובה ביותר שאנו יכולים לשאול עצמנו כיצורים החיים בתוך הזמן: מה ברצותנו לעשות עם הזמן שבידנו?

בקבלה מובא שניתן לקרוא את המלה בראשית כאומרת בראתי ש. והנה, בבטוי תאריך עברי ישנן את כל חמש האותיות בראתי, כאשר שאר האותיות עולות ש. אם מפצלים כך את אותיות הביטוי תאריך עברי הן נחלקות מחדש לביטוי בראתי ערכי: על ידי השימוש בתאריך עברי כל אחד מאתנו בורא מחדש (בראתי) את הערך שלו (ערכי) – את המשמעות והאיכות של חייו.

סוד העיבור

הביטוי "לוח עברי" רומז לתכונה הייחודית העיקרית שלו – סוד העיבור. סוד העיבור הוא שילוב מחזורי הירח, המהווים את הבסיס ליחידת החודש ("ירח"), עם מחזורי השמש, המהווים את הבסיס ליחידת השנה על ארבע עונותיה.

הצורך בעיבור נובע מכך שאורך שנת החמה הוא כ-365 ימים, בעוד אורכם של שנים-עשר ירחים הוא כ-354 ימים (או לעתים 355, בגימטריא שנה, ואכן זהו אורכן של כל השנים הלא-מעוברות בלוח העברי). נמצא שיש פער בן כעשרה ימים בין שני המחזורים. עיקר סוד העבור הוא הוספת חודש נוסף, שלושה-עשר במספר (הלא הוא האדר השני של השנים המעוברות) פעם בשלוש שנים בערך, על מנת 'לסנכרן' בין שני המחזורים. בכך מתקיים הפסוק לפיו על שני המאורות גם יחד נאמר "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".

בזכות עיבור השנים מצליח הלוח העברי להקביל למחזורי שני המאורות הגדולים גם יחד: החודשים העבריים מקבילים למחזורי הירח – ראש כל חודש הוא בשעת "מולד הלבנה", כאשר השמים שחורים, ובאמצע כל חודש הלבנה במילואה; עם זאת, מחזור השנה כולו תואם את מחזור השמש על ארבע עונותיה, כך שכל שנה אותם חודשים וחגים חלים באותן עונות. ניסן למשל הינו בו-זמנית גם מחזור ירחי מושלם, וגם תמיד "חודש האביב", כפי שהוא מתואר בתורה (אכן, שימורו של ניסן כחודש האביב הוא שעורר את כל הצורך בעבור השנים לכתחילה).

והנה, סוד העיבור מציב את הלוח העברי בקו האמצע בין שני הלוחות העיקריים האחרים הנהוגים בתרבויות השכנות לנו – הלוח הרומאי (ה"גרגוריאני") והלוח המוסלמי – שאינם מזווגים את מחזורי החמה והלבנה. הלוח הרומאי הינו לחלוטין על טהרת השמש, ללא כל קשר לירח: מנין ימיו כמנין ימות שנת החמה, 365 ימים, ובכך הוא מותאם לעונות השנה, אך חודשיו התנתקו זה מכבר ממחזור הירח ואין עוד כל קשר בינם לבין מצב הירח בשמים. הלוח המוסלמי לעומת זאת, מבוסס אך ורק על הירח (המהווה כידוע את סמל האיסלם), ומנותק לגמרי ממחזור השמש: חודשיו, כשלנו, תואמים את מחזורי הירח, אך מכיוון שהם אינם מעברים את השנה אין קשר בינה לבין מחזור השמש והעונות, ואכן חגי המוסלמים חלים כל שנה בעונה אחרת. הלוח העברי מהווה איפוא ממוצע מחבר בין שני לוחות השנה האלה (כפי שהיהדות היא אמם המשותפת של הנצרות והאיסלם).

רעיון עיבור השמש והירח עמוק מכפי שהוא נדמה. לפי הקבלה (ואכן, גם בתרבויות רבות מחוץ ליהדות), מסמלים השמש והירח את היסוד הזכרי והנקבי בהוויה, בהתאמה: השמש הבוהקת באופן רציף, בה-בעת מחיה את הגוף ומסמאת את העינים, היא התגלמות הפן הזכרי במציאות, המין החזק יותר; הירח, לעומת זאת, המתמעטת ומתמלאת והמתווכת בין אור השמש לבין מחזורי הגאות והשפל בארץ, היא התגלמות הפן הנקבי במציאות (כניכר בכך שגוף האשה מתנהל לפי מחזור חודשי-ירחי). רמז לדבר הוא שהמלים חמה ולבנה עולים בגימטריא חכמה ובינה – הספירות המייצגות יותר הזכר והנקבה העליונים לפי הקבלה, פרצופי "אבא" ו"אמא" – כאשר זיקה ברורה שוררת בין חמה לחכמה ובין לבנה לבינה. עבור השמש והירח רומז איפוא לזיווג השלם והשיויוני בין הזכר והנקבה ובין שכליהם, החכמה והבינה.

במובן זה, הרי שהשימוש בלוח העברי אף מעבר אותנו: הוא מלמדנו לזווג בין הפן הזכרי והנקבי שבכל אחת ואחד מאתנו, ובכך מפרה את מודעותנו ומצמיח אותה.

אַיֶכָּה? עולם, שנה, נפש

ממד הזמן הוא אחד משלושה סוגי ממדים לפי הקבלה. לפי ספר יצירה ישנם במציאות שלושת ממדי המרחב, ממד הזמן, וממד נוסף, חמישי, של נפש. בלשון ספר יצירה נקראים שלושת סוגי הממדים "עולם", "שנה" ו"נפש". מבין ממדים אלו, המדע הכיר מזמן בשלושת ממדי ה"עולם"-מרחב, הודה לפני כמאה חמישים שנה בקיומו של ממד ה"שנה"-זמן, ויום אחד אולי יכיר גם ב"נפש" האדם כממד.

ספר יצירה מונה את הממדים בסדר זה – עולם, שנה, נפש – לא בכדי. בכתבי החסידות מוסבר כי ממד ה"שנה", הזמן, משמש ממוצע מחבר בין ממדי העולם והנפש. הזמן הוא מצד אחד חלק מהמרחב (ועל כן בפיזיקה מתארים את העולם כבנוי מ"רצף חלל-זמן" בן ארבעה ממדים), אך מצד שני גם קשור קשר אדור לתודעה: לא ניתן להעלות על הדעת תודעה שאינה חווה תהליכים מנטליים לאורך זמן, והתודעה עצמה אניה מסוגלת לחוות את המציאות אלא כקיימת בזמן. חיזוק החיבור העמוק שלנו לממד הזמן חיוני איפוא על מנת לחבר כראוי בין תודעתנו "כאן בפנים" לבין העולם "שם בחוץ".

בהקשר זה מעניין לפנות לדברי ה' יתברך לאדם מיד לאחר חטא עץ הדעת, המסמל את כניסתו של האדם למרחב המודעות העצמית. לאחר שחטא, פנה אל האדם ה' בשאלה, "אַיֶכָּה" – איפה אתה? בפשטות, מתייחסת השאלה "אַיֶכָּה" לממדי המרחב: ה' רוצה לדעת היכן בעולם נמצא האדם. בפנימיות יותר, רומזת השאלה לממד הנפש בו נמצא האדם: ה' רוצה לדעת היכן בציר המוסר והמדרגה הרוחנית נמצא האדם. שאלת ה"אַיֶכָּה" מייצגת את ראשית חשבון הנפש של האדם. עליו לדעת איפה הוא נמצא, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.

הממד החסר כאן כמובן הוא ממד הזמן. המודעות לזמן היא הדבק המחבר בין השאלה איפה אני בעולם, לשאלה איפה אני בנפש. ראשית כל, על האדם לדעת "איזה יום היום" – כלומר, להבין היכן הוא ממוקם בזמן, הן בזמן החיצוני-אובייקטיבי והן בזמן הפנימי-סובייקטיבי (למשל, לזכור בן כמה הוא ובאיזה שלב התפתחותי הוא אמור להמצא בהתאם לכך). על ידי ידיעה זו יכול האדם לדעת ולחבר יחד את מקומו הגשמי עם מקומו הרוחני.

במקרה של אדם יהודי, שאלת ה"אַיֶכָּה" מוכרחה להוביל, בין השאר, לעצם יהדותו. היכן אתה ביחס ליהדותך? בהקשר זה, עוד לפני שאלת המקום הגשמי במרחב והמקום הרוחני בנפש, ישנה שאלה פשוטה יותר: האם אתה מחובר לזמן היהודי, ללוח העברי שבו עמך מסדר את הזמן? להיות יהודי פירושו קודם כל לחשוב כיהודי, ולחשוב כיהודי כולל לערוך את חשבונות החיים באופן יהודי, החל מקביעת תאריכים ביומן האישי. הסתגלות ללוח העברי סוללת את הדרך, במודע ושלא במודע, למציאת מקומנו האמיתי בחיים, ולתיקון מעמדנו וחלקנו בעולם, כעם וכיחידים.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION