התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

רבי שלמה מקארלין – הצמצום לא כפשוטו

  • הדפסה

הרה"ק רבי שלמה הלוי מקארלין הי"ד נולד לאביו רבי נחום בשנת ה'תצ"ח. הוא היה תלמיד מובהק של המגיד ממזריטש ושל רבי אהרן הגדול מקארלין, למרות שהיה צעיר ממנו רק בשנים ספורות. אחרי הסתלקות רבי אהרן מילא רבי שלמה את מקומו בקרלין שברוסיה הלבנה. כל ימיו היה בדבקות עצומה בבורא ית', והתפרסם כבעל מופת שעושה כל מעשיו במסירות נפש ממש. תפילותיו היו באש להבה, את כל ממונו חילק לגמילות חסדים, עד שבני ביתו סבלו מרעב, וגם לימוד התורה היה אצלו בסערה והתלהבות. גדולי דורו העריצו אותו, ובפרט היה קשר מיוחד במינו בינו לבין אדמו"ר הזקן בעל התניא. על תלמידיו המובהקים נמנים רבי אשר מסטולין, רבי אורי "השרף" מסטרליסק, ורבי מרדכי מלכוביטש. בעקבות רדיפות מצד המתנגדים, עבר רבי שלמה להתגורר בווהלין, בעיירה לודמיר.

בשנת תקנ"ב חל י"ז בתמוז בשבת קדש (כמו השנה). במהלך דיכוי המרד של הפולנים ע"י חיל הצאר הרוסי, ירה חיל רוסי ברבי שלמה שעה שעמד בתפילה בדביקות. רבי שלמה נפצע ושכב ביסוריו חמשה ימים עד שיצאה נשמתו בטהרה ביום כ"ב בתמוז. רבים כינוהו בתואר "משיח בן יוסף". תורותיו ואמרותיו שנמסרו על ידי התלמידים לוקטו בספר 'שמע שלמה' על התורה.

 

עירו של רבי שלמה מקארלין לא היתה עיר חסידית ורוב תושביה היו מתנגדים. פעם אירע מקרה לא טוב אצל אחד מגדולי הלומדים בעיר – בתו התחתנה, אך כעבור זמן קצר מהחתונה נעלם החתן והשאיר את האשה הצעירה בעגינותה, כאשר איש אינו יודע היכן הבעל והאם הוא חי או מת. זמן רב חפשו בני המשפחה את הבעל וניסו לעשות ככל אשר לאל ידם, אך ללא הועיל. לאחר כל המאמצים, פנתה אשת הלמדן לבעלה ואמרה לו: "היות ושום דבר לא עזר לנו למצוא את החתן שלנו, אתה מוכרח ללכת לצדיק – אולי ממנו תבוא הישועה". הבעל הלמדן, שלא נמנה על עדת החסידים, נאלץ לבסוף להסכים לעצת אשתו, שכן גברה בקרבו הדאגה לבתו האהובה, ונסע לחצרו של רבי שלמה. הלמדן הגיע לחצר הרבי בדיוק כשיצא הרבי מבית הכסא, עוד טרם שנטל ידיו. הלמדן, שהיה קצת מבולבל מהמעמד ולא ידע מה סדר הדברים בחצר, נגש ישירות לרבי ואמר לו – "בתי עגונה". הרבי הצביע ליד עגלה שעמדה בקרבת מקום ואמר "שם בעגלה זו יושב הבעל, רוץ מהר ותמצא אותו".

רגע לפני שרץ הלמדן למצוא את חתנו המעגן, התעשת לרגע ופנה שוב אל הרבי בתמיהה – "רוח הקדש לפני נטילת ידים, היתכן?!". ענה לו רבי שלמה, "דע לך, מה שצדיקים רואים למרחוק אין זו רוח הקדש כלל, זהו דבר טבעי לחלוטין. לכל אנשי העולם יש חרס על עיניהם שמסתיר מהם מה שמתרחש, אבל למי שזוכה – ה' מוריד את החרס מעיניו. אחרי נטילת ידים – כשאדם נמצא בטהרה – עליו ללמוד תורה ולהתפלל, אין לו זמן להסתכל מה קורה בעולם. אבל כשהצדיק נמצא בבית הכסא, שם הוא לא יכול להתפלל וללמוד, אז הזמן להסתכל מה מתרחש בעולם. וכך היה, בשבתי בבית הכסא ראיתי – באופן טבעי, ללא רוח הקדש – את החתן שלך על העגלה".

רבי שלמה מתחיל ב'הורדת' הלמדן מהמחשבה שמדובר ברוח הקדש, ואומר לו שזו רק תופעה טבעית, מודעות טבעית – ששייכת לחלק המוטבע שבנפש, לא משהו שהצדיק משקיע בו מחשבה או כֹחות מיוחדים. דווקא בשירותים, מקום שלא שייך לתורה ותפילה, הצדיק מסתכל ורואה מה קורה בעולם – צדיקים לא צריכים לקרוא עיתון בשירותים, כמו חלק מהאנשים, כי רואים הכל בלי העיתון, הרבה יותר אמיתי ממה שקוראים בעיתון – ותוך כדי שרואים יכולים לנצח על המציאות ולפעול בה מה שצריך (כמובא בעוד סיפורי צדיקים בכלל, ובפרט אודות רבי שלמה מקרלין).

אחת המחלוקות המהותיות בין חסידים למתנגדים היא האם הצמצום כפשוטו או לא (כלומר, האם כאשר כתוב שה' צמצם את עצמו כדי לברוא את העולמות הוא אכן הסתלק מהחלל הפנוי, ח"ו, או שרק לעינינו נראה הצמצום, אך באמת ה' נמצא בכל מקום כמו קודם, כמוסבר בארוכה בחסידות). בהקשר זה, אחת מ'האשמות' המתנגדים – שנשמעת לנו היום תמוהה – היתה שהחסידים, הסוברים שהצמצום לא כפשוטו, מאמינים שה' נמצא גם במקומות המטונפים כבית הכסא, ובכך כופרים (לדעתם) בתורה המורה לא ללמוד ולהתפלל במקומות אלה. זהו גם מקור קושית אותו למדן כיצד תתכן רוח הקדש בבית הכסא. אנו יודעים שה' נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה", אלא שללמוד ולהתפלל מותר רק מחוץ לשירותים. מהסיפור עולה שעבור הצדיק השירותים הם חמ"ל ממנו הוא צופה בכל העולם.

וביתר עומק: היתר עגונות הוא אחד הנושאים התורניים בו השקיעו הצדיקים וגדולי ישראל הכי הרבה זמן ומאמצים בספרות השו"ת בכל הדורות (עד לדורותינו, בהיתר נשות חילים שנהרגו במלחמות ה"י), כאשר נדרש חכם אמתי שימצא פתח היתר ויציל את האשה מכבלי עגינותה (מעין פיקוח נפש), בדרך כלל בהוכחה שהבעל אינו חי. היתר עגונה הוא בעצם כניסה לחלל הפנוי – מחוץ לגבול הקדושה והוודאות – כדי למצוא את הבעל-החלל שנעלם. הכח לצאת מחוץ לתחום הקדושה שייך למוטבע שבנפש, לספירות התחתונות, החל מספירת הנצח, היוצאות "לבר מגופא". הנצחון התורני הגדול ביותר של פוסק הוא היתר עגונה, שגם מעלה את נשמת הבעל מהחלל הפנוי לחיי נצח בגן עדן (שהרי עיגונו את אשתו גם מזיק לנשמתו שלו). אכן, בעוד התורה 'מתמודדת' עם החלל הפנוי ופוסקת לגבי המתחולל בתוכו (בדומה לפסק שאין ללמוד בבית הכסא), הרי שהצדיק שמאתר את הבעל חי – כרבי שלמה בסיפור זה – חודר לחלל הפנוי בכחות המוטבע בנפשו שלו (במעין רוח הקדש, שמצדו אינה אלא מודעות טבעית) מתוך הכרתו שההסתר אינו אלא כסות עינים חיצונית, ובאמת ה' נמצא בכל מקום ואפשר לצפות בו באופן טבעי, ולגלות שבאמת כלל אין חלל פנוי.

  • הדפסה