התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

תודעת שבעת המינים

כל אחד מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל מחדיר באוכל אותם פן מיוחד של מודעות יהודית טבעית המאפיינת את הארץ - פן המתגלה דרך העמקה בשיר המיוחד לכל פרי

 

  • הדפסה

אכילת שבעת המינים – הטמעת הטבע היהודי

חלק ניכר משבח ארץ ישראל מתייחס לאכילה, ומתוך כך נאמר "ואכלת ושבעת וברכת... על הארץ הטֹבה"[ב] – מהאכילה בארץ מכירים את טוּבה ומקבלים כח לברך עליה. תכלית הביאה לארץ והאכילה מטובה היא חדירת המסרים הקדושים הגנוזים בה לתודעה באופן טבעי, עד שיהיו קנין 'גופני', ולא קנין שכלי בלבד – את מסרי התורה ניתן ללמוד גם בחו"ל, אך רק בארץ ניתן 'לאכול' ולחוות אותם במוחש.

במלים אחרות: עם ישראל בא לארצו כדי לבנות את הטבעיות היהודית[ג] – לגלות את הקדושה העצמית של העם, המסגל לעצמו בטבעיות (כתכונה גופנית מולדת) תורה ומעשים טובים. בחו"ל נתפסת התורה והקדושה כרוחנית וכלא טבעית, משום שהגשמיות והגופניות הן חולין המהופכים לקדושה. רק ארץ ישראל, שבאדמתה הגשמית בחר ה' להשכין את שכינתו וקדושתו, מגלה שגם בגופו-טבעו של העם הנבחר יש קדושה (ולא רק בנשמתו ובהשגות שכלו). החיבור הגופני לארץ מטמיע (וחושף) בטבע ישראל תורה וקדושה.

שבעת המינים בהם נתברכה הארץ – "ארץ חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורִמון ארץ זית שמן ודבש"[ד] – ודאי טעונים בכח רוחני יחודי של קדושת הארץ, שכל האוכל מהם זוכה להטמעתו באופן משנה תודעה. נתבונן בתוכן הגנוז בכל פרי – תוך עיון בשמו, בתכונותיו, בספירתו (לפי הקבלת המינים לשבע ספירות הלב) ובפרט בשירתו המיוחדת לה' (המפורטת ב"פרק שירה") – בתפלה שנתעצם באכילתו עם רבדיו העמוקים:

חטה ושעורה – הכח להתפלל

בעוד לכל פרי יש תפלה או בקשה פרטית, הדגנים (מזון היסוד) נותנים כח לעצם התפלה: "שבֹלת חטים אומרת: 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי''[ה]" ו"שבֹלת שעורים אומרת: 'תפלה לעני כי יעטֹף ולפני הוי' ישפֹך שיחו'[ו]". תפלת החטה מבטאת עומק לפנים מעומק בקריאה לה', ומוסבר שזו תפלת החטה בעת השרשתה בעומק הקרקע. על תפלת השעורה, "תפלת עני", נאמר שאין חביבה ממנה לפני ה'[ז]. השתפכות הנפש של העני לפני ה', התפלה הטבעית באמת, גם גורמת להתמדתה עד ל"הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[ח].

מה היחס בין התפלה מעומק עומק הלב לתפלת העני החביבה והתמידית? במפרשים מודגש שחטה היא מאכל עשירים ("מאכל אדם" מובהק) ושעורה היא מאכל עניים (בהיותה "מאכל בהמה"), ואם תפלת השעורה היא "תפלה לעני" מסתבר שתפלת החטה היא תפלת עשיר. העני מתפלל בתמידות, בשל רוע מצבו על פני השטח, אך העשיר מתפלל באמת רק בהגעתו לנקודה העמוקה ביותר בלבו. החטה נותנת כח להעמקת הדעת ולחשיפת עומק פנימיות הלב, בו מקננת גם ב"עשיר בדעת" (החי חיי עבודת ה' מלאים) דאגה פנימית על העולם, "דאגה בלב איש"[ט] על שמשיח לא בא.

בהקבלה לשבע המדות חטה ושעורה הן כנגד חסד וגבורה, שתי השקפות על המציאות – הכוללת ומחברת באהבה את הכל והמבחינה-מפרידה פרטים, דואגת ומדקדקת על כל פרט ופרט. החטה מגלה חוט פנימי המחבר את כל פרטי המציאות  – זו תפלת העשיר, שהפרטים החיצוניים שלמים אצלו, ודאגתו היא חשיפת עומק מחבר ומאחד (תפלה על הזרעה טובה, על יצירת תא אחד עם חוט ד.נ.א. הכולל את כל העובר העתידי). לעומתה, השעורה מודדת פרטי מציאות מחולקים (כשערות הראש הרבות) כל אחד לפי שיעורו – זו תפלת העני הדואג ומתפלל להשלמת כל פרט בחייו כראוי (תפלה על קליטת הזרע השלם בטוב והתחלקותו לכל האיברים המרכיבים עובר שלם). על תפלת העני נדרש[י] – "צרכי עמך ישראל מרובים [ומפורטים, מפני ש]ודעתם קצרה [ואינה כוללת הכל בבקשה יסודית אחת]"[יא].

גפן – תיקון החיצוניות

"גפן אומרת: 'כה אמר הוי' כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל'[יב]". הגפן מתקנת את יחס החיצונית והפנימיות, בדרישה להתבונן בפנימיות ולא לשפוט לפי מראה חיצוני, אך מדגישה שהקליפה החיצונית שומרת את הפנימיות. בעומק, מרמזת הגפן לתודעה העתידית (כ"יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"[יג]), כשהנפש[יד] תיזון מהגוף[טו] – למרות מעלת הנשמה כפנימית, הגפן ממחישה שבקליפת הגוף החיצונית משתקף אור עליון השומר את הנשמה ומזינה. הגפן מכוונת לתפארת (בסוד "תפארת גופא"[טז]) – ההתפארות מוחצנת, אך דווקא בפנימיות התפארת שורה הדעת, המודעות הפנימית.

תאנה – תודעת בעל תשובה

אחר החטא תפרו אדם וחוה חגורות מעלי תאנה. מנכונות התאנה לעזור לחוטא לתקן את חטאו לומדים[יז] שהיא עץ הדעת – "בדבר שנתקלקלו בו נתקנו" (וכאמרת רבי נחמן – שראה עצמו קשור לנצח, אליו מכוונת התאנה – "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן"[יח]). "עלה תאנה"[יט], הפרי הראשון שנזכר בתורה, רומז לפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[כ], לפיו דווקא מהפרת התורה עולה העשיה לכבוד ה'. זו תודעת בעל-תשובה ההופך זדונות לזכויות (ומברר שהחטא נעשה גם בהשגחה פרטית, כדרשת חז"ל[כא] שחטא עץ הדעת ועונשו הם "עלילה" שיזם ה' – תואנה אלקית הטמונה בתאנה[כב]). בעל התשובה חש זקוק לשמירה מתמדת – "תאנה אומרת: 'נֹצר תאנה יאכל פריה'[כג]". מוסבר[כד] שתאנה דורשת 'נצירה' כי אם לא תקטף מיד בבקר הבשלתה תתליע עד הצהרים. מחשש שיתליע וישוב לסורו הרע מזדרז בעל תשובה, בבטחון ויזמת תיקון, לצד תפלה לעזרת ה' ושמירתו.

רמון – מציאת ה' בכל מקום

"רמון אומר: 'כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך'[כה]" ומגלה ש"ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון"[כו]. בהרחבה, הרמון מגלה ש"הצמצום אינו כפשוטו" וה' שורה גם במה שנראה ריק מנוכחותו[כז]. הרמון מקביל לספירת ההוד, המכונה "עומק תחת"[כח] – אך מכחו ניתן להודות (הודאה במה שלא גלוי לעין ולא נתפס לשכל) שגם בשיא הירידה נמצא ה' רם ונשא, "ואציעה שאול הנך"[כט].

זית – בירור העבר

לזית אין שירה מיוחדת בפרק שירה, והוא כלול ב"אילנות שבשדה אומרים: 'אז ירננו עצי היער מלפני הוי' כי בא לשפוט את הארץ'[ל]". ראוי לזית, המקביל ליסוד הנקרא "כי כל"[לא], לכלול את כל האילנות בשיר אחד. הזית מתואר כ"זיתשמן" – כתישת הזית המר מפיקה שמן טוב ומאיר. חז"ל[לב] אמרו שזית משכח אך שמנו טוב לזכרון, ובפסוק מודגש שזכרון בא משכחה – הזית נותן כח לשכוח את העבר ואת מרירותו כדי להזכר בו באופן מתוקן וטוב יותר ממה שהיה, כח לספר את ההיסטוריה באופן נכון וראוי יותר. זהו כח התורה לשפוט את הארץ, לספר טוב יותר את סיפור העולם. כשחכמת התורה מבררת את חכמת העולם, כשהזית מעלה את כל "עצי יער", מתקיים "חכמות בחוץ תרֹנה"[לג] – "אז [אחר הבירור וההזכרות הנכונה בהוה] ירננו עצי היער".

תמר – "ועמך כֻלם צדיקים"

"תמר אומר: 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה'[לד]". שירת התמר רומזת לתיקון קרח לעתיד – "צדיק כתמר יפרח"[לה]. תיקון דעת קרח "כי כל העדה כֻלם קדֹשים"[לו] הוא בגילוי ש"ועמך כֻלם צדיקים"[לז] מאז ומעולם (ובדבש התמר תמה מרירות המציאות של הזית המר). אכן, דעה זו באה לתיקונה רק כשאינה כופרת ב"צדיק יסוד עולם"[לח], משה רבינו – אז מתגלה בכלי הקבול של המלכות (אליה מקביל התמר) שאור הצדיק נקלט בפנימיות הלב של כל יהודי. מכח תודעה זו זוכים ל"לעולם יירשו ארץ" – כתחלת ירושת ארץ ישראל ביריחו עיר התמרים.

חסד

חטה

תפלה ממעמקים

 

גבורה

שעורה

תפלת עני

 

תפארת

גפן

תיקון ומעלת החיצוניות

 

נצח

תאנה

קלקלתנו היא תקנתנו

 

הוד

רמון

גילוי ה' במקום הריקן

 

יסוד

זית

שכחת העבר וזכרונו מחדש

 

 

מלכות

תמר

"ועמך כלם צדיקים" הקשורים ל"צדיק יסוד עולם"

 



[א] מתוך קבלת פנים לחתן וכלה, י"ד אב ה'תשנ"ט. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] דברים ו, יא.

[ג] וראה בארוכה במאמר "חטא המרגלים" בספר רוחו של משיח ובספרים מודעות טבעית והטבע היהודי.

[ד] שם ח, ח.

[ה] תהלים קל, א.

[ו]  שם קב, א.

[ז] ראה זהר ח"ב פו, ב (ושם ח"א כג, ב; קסח, ב; ח"ג קצה, א).

[ח] ברכות כא, א (וראה מאמר "התפלה המתמדת" בספר הטבע היהודי).

[ט] משלי יב, כה.

[י] תו"א כו, ג.

[יא] ברכות כט, ב.

[יב] ישעיה סה, ח.

[יג] ברכות לד, ב.

[יד] בחילוף אותיות ג-ש ב-איק בכר (ממאות לאחדות), נפש היא גפן למפרע.

[טו] ראה אמונה ומודעות מאמר "האמונה במעגל השנה" עמ' קעט-קפ.

[טז] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו"). באותיות אחס בטע מקבילות אותיות גיף לתפארת.

[יז] ברכות מ, א.

[יח] לקומ"ת קיב.

[יט] בראשית ג, ז.

[כ] תהלים קיט, קכו.

[כא] תנחומא וישב, ד: "ואדם נברא... ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם".

[כב] את האמור בשמשון "ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא כי תֹאנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים יד, ד) מפרש האריז"ל (לקו"ת וסה"ל שופטים) כרמז לתאנה (עץ הדעת, כנ"ל).

[כג] משלי כז, יח.

[כד] מלבי"ם עה"פ ועוד.

[כה] שה"ש ד, ג; ו, ז.

[כו] ברכות נז, א.

[כז] בעומק, הוד ונצח הם "מדת בשר ודם, כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק" ומדת הקב"ה בה "מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק" (ברכות מ, א). נצח הוא בטחון פעיל מתוקן, בו האדם המלא מתמלא עוד ועוד מברכת ה' והוא מחייב הרגשת ריקנות אישית (הגורמת, בתיקון, לבטחון סביל בה') – דווקא חוית הריקנות (בה נדמה ש"צמצום כפשוטו") מגלה את נוכחות ה'.

[כח] ספר יצירה פ"א מ"ה.

[כט] תהלים קלט, ח.

[ל] דה"א טז, לג.

[לא] שם כט, יא. זהר ח"א לא, א; פרדס רמונים ש"א פ"ח.

[לב] הוריות יג, ב.

[לג] משלי א, כ.

[לד] תהלים צב, יג.

[לה] ספר הליקוטים תהלים צב.

[לו] במדבר טז, ג.

[לז] ישעיה ס, כא.

[לח] משלי י, כה.

  • הדפסה