אתה יהודי חשוב!

ענוה היא מדה חשובה ביותר, אך כאשר היא מרפה ידים של יהודי ממעשים טובים היא 'ענוה שלא במקומה'. כשיהודי מקבל עוז מהחשיבות שלו ושל מעשיו בעיני ה' הוא מסוגל לעשות לו בית מקדש, בלי לסתור את הענוה הפנימית.

 

ענוה היא יסוד היסודות של עבודת ה' – החל מתיקון המדות ועד לבטול-היש הנדרש כדי להתגבר על היצר, להמנע מעבירות ולקיים מצוות גם כש'לא מתחשק'. אף על פי כן, ענוה פסולה היא שהחריבה את המקדש – כדי לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים, תכלית הבריאה, צריך להזהר מענוה שלא במקומה. לענוה המטילה ספק בחשיבות מעשינו בעיני ה' ומרפה ידים מעשיה – אין מקום.

לכן ההלכה הראשונה בסדר היום היהודי היא התבוננות שמלך גדול עומד עליו וצופה בכל מעשיו – החשובים ויקרים בעיניו! – והוראת "הוי עז כנמר" כנגד המלעיגים (החל מהמלעיגים הפנימיים, הספקניים ומרפי הידים, שבתוך האדם עצמו). אך כיצד העוז אינו סותר את הענוה?

מורנו הבעל שם טוב אומר שעל היהודי להתבונן שהקב"ה שומר את שפתיו ומחכה שיוציא מפיו דברי תורה ותפלה – וכשהוא עושה זאת הוא מנשקו על שפתיו באהבה. כשמקור העוז והערך העצמי הוא הקשר עם ה' – אין בהם גאוה של 'יש ודבר נפרד בפני עצמו'. ממעשיו ודיבוריו של יהודי נבראים מלאכים ונמשך שפע רב בכל העולמות, אך כל החשיבות ה'חיצונית' וה'מדידה' הזו טפלה מהדבר החשוב והיקר באמת – להתנשק עם הקב"ה.

הדבר מתחדד עוד יותר כשמכירים שגם מצד מלכו של עולם העיקר הוא עצם הנשיקה-ההשקה עם בניו-אהוביו: המגיד ממעזריטש אומר שהקב"ה כל כך אוהב כל יהודי כפי שהוא, ומשתעשע בו בכל מצב, עד שצורת היהודי נחקקת בה' ובה הוא מתגלה ליהודי – כשיצאנו ממצרים, בקטנות מוחין נערית, נגלה לנו ה' כבחור גיבור מלחמה, וכשהתבגרנו בתהליך מזורז הוא התגלה לנו במתן תורה כזקן מלא רחמים. ה' 'מקטין' או 'מגדיל' את עצמו בהתאם לענינו ומצבו של כל יהודי.

את העוז והתעצומות להחשיב ולייקר את המצוות שהוא עושה מקבל היהודי מהדִבר הראשון, המכונן את הקשר האישי בינו לבין עצמותו ומהותו יתברך – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (השרש הכולל לכל מצוות-עשה). את הענוה, המבטלת כל דבר חוץ מה' (החל מהגאוה האישית, ה"אל זר" שבקרב האדם), מקבל היהודי מהדִבר השני – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (השרש הכולל לכל מצוות לא-תעשה). כך זוכים ל"העז והענוה לחי עולמים" – עוז וענוה כאחד, והעוז קודם לענוה.

הדעת המאזנת בין תוקף וחשיבות לשברון-לב וענוה, הכל מתוך יחוד עם ה' (על דרך "והאדם ידע את חוה אשתו"), יחודית לעם ישראל, המבטא אותה פעמיים בכל יום בקריאת שמע – "שמע ישראל [המתייחד בדעתו] הוי' אלהינו [כמאמרו 'אנכי הוי' אלהיך'] הוי' אחד [כמאמרו 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני']". אכן, התכלית היא "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים" – בדעתנו התקיפה אנו שוברים-מבטלים גם את ישות עמי הארץ ומגלים לכל את "הוי' אחד".

 

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION