המתקה עד למטה

 

עבודת "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" היא עבודת הצדיקים, לכאורה, בעוד על כל אדם מוטלת בעיקר עבודת ה"אתכפיא". אכן, כשמסתכלים על מצבנו ומצב העולם הסובב אותנו מתברר שאין מנוס – נשמותינו ירדו לעולם כנרות להאיר את החשך שלו. ועוד יותר מכך, את היסורים הממלאים את העולם חובה להמתיק – להפוך את מדת הדין למדת הרחמים. את החשך הופכים לאור על ידי גילוי אור ה' בעולם – באמונה, בלימוד התורה ובקיום המצוות, המחדירים אט-אט בטול במודעות העצמית הנפרדת שלנו. אך כיצד ממתיקים את היסורים?

דרך אחת היא להתבונן בשרש העליון של הדינים, במה שמסתתר בפנימיותם: ה' איננו נוקם ונוטר, חלילה, והיסורים שהוא מייסר אותנו באים מאהבה, "כאשר ייסר איש את בנו הוי' אלהיך מיסרך" – אם כן, בתוך הדין יש אהבה. ועוד, האין האלקי המהווה את המציאות – כולל היסורים עצמם – כולו טוב, עונג וחיים. בשרש העליון אין רע כלל, וכאשר מתבוננים ומעלים את הדינים לשרשם הטוב מצליחים לחשוף אותו גם במציאות התחתונה, והכל נעשה טוב ומתוק גם בגלוי.

אך יש דרך נוספת: להמשיך חסדים מהשרש העליון, ממדרגת עתיקא בה אין כלל קוים של חסד וגבורה, של שכר וענש ב"שמאל דוחה וימין מקרבת", אלא "כולא ימינא" – החסדים הם ימין וגם הגבורות אינן אלא התגברות החסדים. החסדים האלה נמשכים למטה ופשוט משנים-הופכים את המציאות.

מהו ההבדל בין דרך ההעלאה לדרך ההמשכה? כשאדם חולה ורוצים להמשיך עליו רחמים ולרפא אותו, בדרך הראשונה נדרוש ממנו לעשות תשובה – לעלות אל השרש ולהתבונן במסר האלוקי האוהב הטמון במחלתו – וכאשר יצליח ודאי יומתקו מעליו הדינים. אך בדרך השניה אין ממנו שום דרישות – מצבו כה מעורר רחמים, הוא נטול-כחות, עד שקודם כל יש להמשיך לו רפואה והמתקה מלמעלה. אחר כך, מן הסתם, גילוי האלקות גם ישנה אותו מן הקצה אל הקצה. גם ביחס לכלל ישראל, הדרך השניה אומרת – קודם כל, "פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו", ואחר כך יתקיים גם "והוא יפדה את ישראל מכל עונֹתיו".

אכן, דרך ההמתקה השניה – הרצויה לנו – שייכת באמת לצדיקים הגדולים ביותר, למשה רבינו ולמלך המשיח ("הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), שנשמתם מושרשת במדרגה העליונה שכולה טוב וחסד (בשם הוי' העליון, "הוי' דעתיקא", בו "כולא ימינא") והם יכולים להמשיך ממנה המתקה למציאות. אכן, תפקיד משה רבינו – שבכל דור ודור – הוא לחשוף כי גם לכל אחד ואחת מאתנו יש שרש באותה מדרגה, שהיא "הוי' אלהינו" המשותף לכולנו, ולאפשר גם לנו לתקן כך את המציאות. כאשר נאזין לקריאת משה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – מתוך מסירות הנפש היהודית – נצליח להמתיק את העולם כולו ולהגיע לעולם שכולו טוב בו "יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION