התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

סוחט הדמעות הראשון בעולם

פולחן התמוז ותרבות הדיכאון

"תמוז" היה אליל טרגי שדמעותיו מלאכותיות, שנשים היו עולות לרגל כדי לבכות עליו. העובדה שהיהדות אימצה את שמו לאחד מחודשיה, מציעה כי ניתן לתקן את פולחנו ולקדשו – ועמו את כל תרבות הדיכאון שצמחה ממנו.

  • הדפסה

שמות החודשים בלוח העברי אינם עבריים. מקורם בבבל, ובזמן שעם ישראל גלה לשם הוא אימץ ו'גייר' אותם[1]. מבין שמות החודשים, מפתיעה במיוחד היא קבלתו של השם תמוז – אליל מרכזי במיתולוגיה המסופוטמית, שהבבלים אף הציבו צלם שלו בבית המקדש[2]. כיצד זה הסכימה היהדות, שיותר מכל באה להילחם בעבודת האלילים, לקבל את המלה "תמוז" כשם אחד מחודשיה? 

ספיחת יסוד זר ולכאורה שלילי לתוך היהדות פירושה, שאין היא רואה אותו כרע בתכלית אלא מזהה בו נקודה אמיתית וטובה. בלשון הקבלה והחסידות, בעולם ה"קליפות" יש "ניצוצות" של קדוּשה שניתן, בכלים של קדוּשה, לפדות ולהעלות לשורשם. העלאת ניצוצות זו נקראת "תיקון", ומגלמת את הדרך להתמודד עם דברים שליליים באופן עמוק: במקום לפסול אותם ותו לא, יש לאתר את שורשם הרוחני ולהצמיח ממנו גרסה חיובית שלהם.

בחירתה של היהדות לאמץ את המלה "תמוז" פירושה שניתן וצריך לעשות תיקון לפולחן התמוז, ובהרחבה, לאלילות בכלל. איפשהו, איכשהו, מוכרח להיות איזה יסוד אמיתי למשיכה האנושית לאלילות, והתבוננות בפולחן התמוז היא המפתח לגלותו.

הולדת הטרגדיה

מהו מיתוס התמוז? כמו כל מיתוס, יש לו גרסאות רבות, כולל אחת שמביא הרמב"ם ב"מורה נבוכים"[3]. לכל הגרסאות מוטיב מרכזי משותף: התמוז היה אל, או נביא של אל, שמת, ושמדי שנה בראש חודש תמוז יש לעלות למקדשו ולספוד לו. לפי גרסת הרמב"ם, הוא נרצח "הרג משונה" על ידי מלך רשע, לפי גרסאות אחרות – על ידי אשתו; לפי חלק מהגרסאות הוא בעצמו אל השאול, ולפי אחרות מגלם את הטבע ש'מת' בקיץ וחוזר לחיים בחורף; אך בכולן הוא מת, ומותו מעורר קינות והספדים רבים.

פולחן התמוז מוזכר פעם אחת בספר יחזקאל: "ויבֵא אֹתי אל פתח שער בית ה'... והנה שם הנשים ישׁבות מְבַכּוֹת את התמוז"[4]. מה בדיוק ראו הנשים שגרם להן לבכות? ובכן, כאן אנו מגיעים לחלק המעניין ביותר. פולחן התמוז, מתברר, עשה שימוש מרתק בפירוטכניקה עתיקה: הוא היה פסל חלול עם עיני עופרת, שהוסק מבפנים עד שהעופרת נמסה וזלגה על לחייו, יוצרת בכך רושם של דמעות. התמוז בוכה, הסבירו כהניו, בתחנונים שיביאו לו מנחות וקורבנות. בכי התמוז פרט בהצלחה רבה על רגשי ההמון, בעיקר הנשים כאמור, ורבים היו עולים אליו, מקוננים עליו ומביאים לו מתנות.

מה מתרחש בעומק הפולחן הזה? דומה כי התמוז לא היה אלא האב-טיפוס של הגיבור הטרגי, "הכוכב הראשי" של טרגדיה פופולרית, לפני היות התיאטרון. יש לשער שפסל התמוז היה של עלם צעיר ויפה (הלא מוות של אדם צעיר הוא תמיד טרגי יותר...), ושעדת ה'מעריצים' שהיתה עולה אליו לשחזר את סיפור מיתתו עברה מעין "קתרזיס" – זיכוך רגשי כתוצאה מהזדהות עמו וחמלה כלפיו.

החוויה הרגשית שהעניק פולחן התמוז הושגה במניפולציה זולה במיוחד, "עבודה בעיניים" באמצעות דמעות הוליוודיות מלאכותיות. אפשר לומר שפולחן התמוז היה "סוחט הדמעות" הראשון בעולם, תרתי משמע. אך האם הדברים כה שונים בטרגדיות המוכרות לנו, המתוחכמות והגבוהות יותר לכאורה? אף הן, בדרכן, רוקחות עלילה ומגוללות אותה באופן המציף את הנפש, שלא מבחירתה, בשיטפון של רגש יגון ממכר. פולחן התמוז הוא אבן היסוד של תרבות הטרגדיה, המגלמת באופן קיצוני את האופן שבו היא מעצבת עצב: מייצרת צער באופן מלאכותי. (אכן, אחת ממשמעויותיה של המלה עֶצֶב במקרא היא אליל, רמז לכך שהאלילות והעצבות קשורים קשר הדוק.)

דור דור ותמוזיו

אלילוּת התמוז חלפה מן העולם, אך בנות קולה ממשיכות להדהד בפרוזדור ההיסטוריה. לאחר הטרגדיות היווניות, הגלגול המובהק הראשון של התמוז הוא כמובן הנצרות. המיתוס הנוצרי נושא קווי דמיון עזים לפולחן התמוז: במרכזו עומד "משיח" מת, שהוצא להורג בהרג משונה וקם לתחייה, שמוצג לרוב כדומע, ושחסידיו נדרשים לחוות עמו את ייסוריו ואת מיתתו (עד כדי הזדהות פיזית ממש בטקס המיסה הקתולי).

גלגולים נוספים של התמוז חיים ובועטים בדורנו-אנו, בחברה החילונית המודרנית. ראשית כל ישנו עצם תחייתה מחדש של הטרגדיה בראשית העת החדשה, בדורו של שייקספיר. אולם מעבר לכך, התרבות המודרנית עומדת כולה בסימן הצגת המציאות כטרגית ואבסורדית. למעשה, דומה כי בחוגים אינטלקטואליים רבים, זה מכבר התבססה ההנחה, שעל מנת שיצירה אמנותית תיחשב גבוהה ומתוחכמת עליה להיות טרגית באופן כלשהו, או לפחות להציג את החיים כשבורים וחסרי פשר בחשבון אחרון. עד כדי כך מבוססת תפיסה זו, שכאשר מישהו בוחר לבטא רגש אופטימי ביצירתו, או אמונה ב"סוף טוב", מיידית מוצג הדבר כמין כניעה או בריחה לאמנות "נמוכה".

התרבות הפופולרית נוטה להיות קלילה ושמחה יותר, אך דווקא בה מתגלה התמוז ביתר שאת. הכוונה היא לפולחן האישיות הנרקם סביב "אלילי נוער", בפרט לאחר מותם. דיוקניהם של כוכבים כאלוויס פרסלי, ג'יימס דין, ג'ים מוריסון, קורט קוביין ורבים אחרים, מתפקדים כגרסאות חדשות של צלם התמוז, והדמעות שמזילים בימינו רבבות העולים לקבריהם הן אותן הדמעות שנשרו למרגלותיו של האליל העתיק (וכמובן, היום כמו אז קהל היעד העיקרי הוא נערות, שסבלו של האליל נוגע ללבן יותר מכל).

אליל כזה שהצטרף לרשימה זו לאחרונה הוא מייקל ג'קסון, שהנצחתו הרשמית בוימה לפי מיטב המסורת של פולחן התמוז באופן שיביא את מעריציו לדמעות. במקרה של ג'קסון, הדמיון בין שלל ניתוחיו ועיוותיו המהונדסים לבין הדמעות המלאכותיות של התמוז מצמרר ממש, ובכך הופך את "מלך הפופ" למועמד הראשי לתמוז של דורנו. (הוא אפילו נפטר בחודש תמוז!)

אם הנצרות, האמנות המודרנית והערצת הכוכבים אינן נוגעות לכם, שימו לב שאלילות התמוז יכולה להתגנב גם לתוך נפשנו פנימה. אכן, דווקא האינדיווידואליסטים שבינינו, המתפתים פחות מכולם להשתחוות למושאי הערצה חיצוניים, נוטים יותר מכולם לברוא לעצמם דימוי עצמי טרגי ובאופן לא מודע להתחיל לסגוד לו. כאשר אדם מספר לעצמו שחייו רעים, שוקע לרחמים עצמיים ומצפה לרחמיהם של אחרים – הוא למעשה מפסל בתוכו דיוקן עצמי בדמות התמוז, מייצר את דמעותיו-שלו ומשתעבד לעבודת אלילים עצמית.

ובחרת בחיים

כאמור לעיל, אימוץ השם תמוז לחיק היהדות פירושו שניתן לתקן את כל מה שפולחן התמוז מייצג. ביכולתנו לקחת את משיכתנו לגיבורים טרגיים ולהפוך אותה לכוח חיובי.

ובכן, בתור שלב ראשון עלינו לקרוא לתרבות הטרגדיה והדיכאון בשמה: סוג של עבודת אלילים שבאה לסחוט מאיתנו רגשות שטחיים (ועל פי רוב גם לא מעט מזומנים). ישנו עצב עמוק ואמיתי, אך לא אותו מעוררת תרבות הדיכאון. היא מייצרת רגשות מלאכותיים, שכל תפקידם הוא שנתמכר אליהם כך שנזדקק להם שוב ושוב.

כפי שהאמונה באליל היא גזירתה של פיסת מציאות אחת והאלהתה, כך גם תרבות הדיכאון מבודדת חוויה נפשית אחת ומקרינה אותה שוב ושוב על מסך ענק, ובכך יוצרת את האשליה שזו האמת במלואה. זיהויה כאליל בא לנער אותנו מההשתעבדות אליו ולהזכיר לנו, שכמו שבחרנו להאמין בו אנו יכולים לבחור להאמין בבורא טוב ומיטיב המנהל את העולם בהשגחה: "החיים והמוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים"[5]. זו בחירה, והיא בידינו.

אך שלב זה אינו מספיק. ניפוצם של אלילי העצב נושא בחובו סכנה של יצירת חיים שכליים וקרירים עם נטייה לאופטימיות זולה – החלפת אליל בעל דמעות מלאכותיות באליל בעל חיוך מלאכותי. כל מי שקצת רגיש לעומקי המציאות ויחיה בעולם שסתם בוחר בחיים וזהו, יביט בהוריו ובמוריו החייכנים, המטיפים לו לשמחה ולחיוביות, ויזהה שיש כאן שקר, משהו שמדבר על חיים מבלי להדהד את תהומות החיים. אם לא יימצא מענה עמוק ואמיתי לרגש שלו, הרי שהוא שוב ימצא מקלט בחיק גיבורים 'תמוזיים' למיניהם.

ואמנם, לפי היהדות, הבחירה בחיים מורכבת מכפי שנדמה. התלמוד[6] עושה הבחנה מדהימה בין שני מישורים של גילוי אלוקות – "חדריו החיצוניים" של הבורא לעומת "חדריו הפנימיים". כלפי חוץ, מוסבר שם, מפגין ה' "עֹז וחדוה"[7], כלומר אופטימיות שמחה; אך על המתרחש ברשות היחיד שלו נאמר "במסתרים תבכה נפשי"[8] – ה' בוכה על הגלות של עם ישראל ועל כך שהוא אינו מתגלה בעולם. רגש הצער, עולה מכך, הנו נעלה אף יותר מרגש השמחה, בהיותו פנימי וחשאי יותר.

לפי ספר הזוהר, האדם צריך לקיים בלבו פנימה את אותו שילוב בין "חדווה" לבין "בכייה"[9]. נשיאת ההפכים המתוארת במדרש לגבי ה' – של שמחה בחוץ ועצב בפנים – צריכה להיות דגם-חיקוי בשבילנו בבוחרנו בחיים: השמחה שאנו צריכים להשליט על עצמנו נועדה לשמש כמסגרת עבודה חיובית ובונה, אך בתוכה פנימה צריכה להאיר קשת הרגשות בשלמותה, כולל בפרט את רגשות הצער והעצב. אכן, בכוחה של מסגרת השמחה למנף את העצב, להעלותו מעצב חיצוני המופנה כלפי עצמנו (pity ובעיקר self-pity) לעצב עמוק ופנימי יותר, הלובש צורה של אכפתיות ורצון להיטיב עם הזולת (compassion). או-אז הופך רגש הצער לַמנוע הרגשי המפיח חיים בשמחה החיצונית ודוחף אותה לפעול בעולם באופן מאוזן.

ממלך הפופ לדוד המלך

כיוון שהתמוז מגלם לא רק את הטרגדיה אלא גם את הנטייה הכללית לסגוד לאלילים, המהלך שהבאנו כאן לא יהיה שלם ללא כמה מלים על תיקונו של עצם פולחן ההערצה.

הרעיון כי ניתן לתקן את הנטייה להעריץ כוכבים פירושו, בפשטות, כי עצם הרצון במודל חיקוי אינו שלילי, אלא יש לנתבו כראוי. במקום גיבורי תרבות השקועים בעצמם ועטויים הילה טרגית, עלינו לחפש דמויות מופת המקיימות בתוכן את היחס המתוקן בין שמחה לצער שתיארנו: שמצד אחד הכריעו בבירור לטובת דרך חיים חיובית ושמֵחה, ומצד שני חוֹות את צער העולם – של העם היהודי כולו, ובהרחבה של האנושות הבריאה כולה – ומשתמשות בו כדלק לצאת החוצה ולשפרו. לדמויות אלו יש שם. קוראים להם צדיקים, ומובטח לנו שבכל דור ודור יש לפחות ל"ו כמותם[10]. צדיקים ראוי להעריץ ואף לחקות; הערצתם של צדיקי אמת, המאירים את עינינו ומחזקים את בחירתנו בטוב ובחיים, מתעלת לאפיק חיובי את נטייתנו הטבעית להעריץ גדולים מאיתנו.

כתוב ש"זה לעֻמת זה עשה הא-לֹהים"[11]. לכל "מלך פופ" אלילי ומוחצן יש גרסה מתוקנת ופנימית, הרחוקה כמרחק מזרח ממערב מגינונים מנופחים של המלכה עצמית. אנשים אלו מגשימים באמת, במסירות ובצניעות, תכונות מלכותיות. משננגב עינינו מדמעות העצב המלאכותי של תרבות הדיכאון אולי נזכה להבחין בהם.

  

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאות ידיעות אחרונות


[1] מדרש רבה בראשית מח, ט.

[2] יחזקאל ח, יד.

[3] חלק ג, פרק כט.

[4] יחזקאל ח, יד.

[5] דברים ל, יט.

[6] בבלי חגיגה ה, ע"ב.

[7] דברי הימים א טז, כז.

[8] ירמיהו יג, יז.

[9] זוהר חלק ג, עה ע"א.

[10] בבלי סנהדרין צז, עמ' ב.

[11] קהלת ז, יד.


  • הדפסה