מבט של רחמים

עידון המידות, פרק ג': מדת התפארת

המדה העצמית ביותר של יהודים, רחמנים בני רחמנים, היא מדת הרחמים. המדד העיקרי לעידון מדות הלב הוא חיזוק מדת הרחמים. מבט של רחמים מאפשר להתמודד עם קשיים וכעסים ונותן כוח לתיקון פנימי של המציאות. כתבה שלישית בסדרה – עידון מדת התפארת

 פרק א'|| << לפרק הקודם || לפרק הבא >>

פנימיות ספירת התפארת היא מדת הרחמים. מה הקשר בין תפארת לרחמים? ההסבר הרגיל הוא שדבר מפואר נוצר ממיזוג של גוונים שונים, ומדת הרחמים היא מיזוג האהבה (פנימיות החסד) והיראה (פנימיות הגבורה). לעניננו, אם עידון מדת החסד מוליד אהבת ישראל ספונטאנית ועידון מדת הגבורה מוליד רגישות גבוהה לזולת, שילוב האהבה הספונטאנית עם הרגישות יוצר הזדהות עם הזולת ומצוקותיו – רחמים ספונטאניים המעוררים להתפלל עליו ולסייע לו במה שניתן.

בסגנון אחר, בחסד יש ראיה חיובית המעוררת אהבה לזולת וביראה שמיעה פנימית הרגישה לזולת. השילוב שלהם יוצר ברחמים מבט פנימי, החודר אל מה שמסתתר מתחת לפני השטח – אל החולשות והמצוקות שהוא אינו מציג לעיני כל.

ראית הפער בין הפוטנציאל למציאות

הסבר נוסף, עמוק יותר, לקשר בין התפארת לרחמים הוא כי דווקא התבוננות ב"יקר תפארת גדולתו" של הקב"ה מעוררת רחמים על המציאות שהשתלשלה ונפלה משרשה העליון והמפואר. ככל שמבינים את הירידה הגדולה, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", כך מתעצמים ומעמיקים הרחמים. כלומר, הרחמים הם תוצאה של ההשוואה בין השורש העליון – הפוטנציאל המקורי הגלום בכל דבר – לבין מציאותו החלקית, החסרה והנפולה. המבט המעמיק של הרחמים לא רואה רק את החסרונות, אלא גם – ובעיקר – את הפוטנציאל הנעלם.

רחמים המבוססים על ראית הפער בין המקור לבין המציאות מופנים בראש ובראשונה לנשמות ישראל, שמקורן ושורשן הוא במקום הגבוה ביותר. יהודי מסכן – הן בגשמיות, ועוד יותר מכך ברוחניות – הוא מי שנפל אל המקום הרחוק ביותר משורשו הראשון, מי שהאין-סוף הגנוז בו בכח הכי מפוספס ומבוזבז בפועל.

ככל שהמודעות מתעדנת המבט מתחדד ומעמיק – מחד, מזהים נכון יותר את שרש הדברים; מאידך, חשים יותר גם בחסרונות ובחולשות שלהם במציאות בפועל – וממילא יותר ויותר מרחמים.

רחמים עם כח

במבט העמוק של הרחמים, הרגיש לצער המציאות אך גם מכיר בשרשה העליון ובפוטנציאל הגלום בה, טמון כח רב:

אדמו"ר הזקן מסביר, על פי הפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם", שבכח מדת הרחמים (מדתו של יעקב) לעורר אהבה (מדתו של אברהם) גם במקרים שקשה לאהוב בהם. כאשר מי שעידן את עצמו וזכה למבט של רחמים רואה יהודי חוטא – כנגדו או בכלל – קשה לו לכעוס עליו, כי הוא חש את הצער הפנימי של נשמתו, מזהה את כאב ההחמצה, ומתמלא רחמים. כשהרחמים מבטלים את הכעס ניתן לעורר אהבת ישראל ולפנות בפועל לקרב ולתקן את אותו יהודי.

רחמים כאלה אינם מחלישים אלא מחזקים. מי שמסתכלים עליו ורואים את החולשות והמצוקות שלו עלול להרגיש מושפל, לחוש כי הרחמים לא נותנים לו להתחזק ולהתגבר אלא מקבעים אותו בנקודה של חולשה. אך כאשר בשרש הרחמים נמצאת ראית השרש העליון, הפוטנציאל הגנוז, יש כאן אמונה מחזקת באדם וביכולתו להתגבר ולצמוח מתוך הקושי.

הדבר נכון גם ביחס לאדם אל עצמו – אדם שרואה את הפוטנציאל הבלתי-ממומש שלו, שחש את קשייה של הנפש האלקית שסובלת מהתנהגותו השלילית, יכול לרחם על עצמו (בניגוד למדות אחרות, שפחות שייך ליישם אותן באופן דומה). רחמים עצמיים כאלה, לא רק שלא יכניסו אותו לעמדה שלילית ומוחלשת של קרבן, אלא יגרמו לו להזדהות עם החלק הטוב ומלא העוצמה שטמון בו ויסייעו לו להביא אותו לידי ביטוי.

---

(עפ"י מאמר 'עידון המדות')

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION