אהבת ישראל - מהלב אל המעשה

עידון המידות, חלק ד: מידת הנצח

את רחשי הלב היהודי האוהב והרגיש צריך להביא לידי ביטוי במציאות, בהתמסרות פנימית להיטיב לזולת. נדרש חוש מיוחד כדי לתרגם את האהבה לזולת והרחמים עליו לעיסוק מעשי שייטיב איתו בגשמיות וגם ברוחניות.  כתבה רביעית בסדרה – עידון מדת הנצח.

 

שלש המדות הראשונות, חסד-גבורה-תפארת, הן רגשות פנימיים בלב – חסד הוא מדת האהבה, גבורה היא מדת היראה והרגישות ותפארת היא מדת הרחמים. לאחריהן באה מדת הנצח, שהיא היציאה הראשונה לחוץ, לגעת במציאות החיצונית.

במבנה הספירות, ספירת הנצח נמצאת בקו ימין, כ'ענף' של ספירת החסד. כלומר, המדה הראשונה והעיקרית שהנצח בא לממש בפועל היא מדת החסד והאהבה – האהבה כחוויה רגשית מצטמצמת כדי להיטיב לזולת בפועל.

אם בראשית עבודת עידון המידות הודגש הצורך לרכוש חוש פנימי באהבת ישראל, כזה שימלא בחשק פנימי את מעשי החסד שבהם מרגיל האדם את עצמו, כעת הכיוון מתהפך – יש לרכוש חוש עסקני-ביצועי ולעדן אותו כך שיזרום באופן טבעי ומדויק מהרגש אל המעשה, חוש של התמסרות לזולת המניע את האדם באופן טבעי לצאת ממקומו-שלו ולדאוג לרווחת אהוביו בפועל.

"תורה שיש עמה מלאכה"

"זוהי מעלה נפלאה שהקב"ה מזכה ומתברכים בחוש וטעם מיוחדים בעשיית טובה ליהודי" (לוח "היום יום" ו' אד"ר). החוש וטוב-הטעם נותנים השראה מיוחדת למעשה והופכים אותו מדויק ורווי עונג. מי שזוכה לאותו חוש של התמסרות לזולת שם תמיד אל לבו היכן דרושה עזרתו ומהי הדרך הטובה ביותר להועיל. כאשר הוא שומע על יהודי במצוקה מחשבתו נודדת מיד לאפיקים מעשיים לעזרה – כיד ניתן לסייע לו כספית, לפעול עבורו בשתדלנות, למצוא לו מקום עבודה או שידוך מתאים וכיו"ב. הוא מאמץ לעצמו את הפתגם החסידי, לפיו כל פגישה בין שני יהודים נועדה משמים כדי לעשות טובה ליהודי שלישי.

עשית טובה ליהודי היא הן בגשמיות והן ברוחניות (כאשר הוראתו של מורנו הבעל שם טוב היא להיטיב ליהודי בגשמיות עוד לפני שפועלים עליו ברוחניות), ובעל החוש בהתמסרות לזולת מאמץ לעצמו 'ראש של מבצעים' – את כל הרצון להיטיב לעם ישראל ברוחניות הוא מתרגם ל'מבצעים' מעשיים (בסגנון שהנחיל לנו הרבי מליובאוויטש). וגם כאן, בכל תחום הוא שם לב היכן יש דברים שצריכים חיזוק, וכל הזדמנות של מפגש עם הזולת שנקרית בדרכו הוא מנצל לצורך השפעה ברוכה.

בחסידות הסבירו במשנה "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" כי "מלאכה" פירושה "התעסקות באהבת ישראל". החוש של 'התעסקות באהבת ישראל', לצד ביטוי האהבה, משלים גם את התורה – התורה מראה חזון שלם, שדורש התעסקות עם המציאות החסרה ותיקונה (והרמז: דרך ארץ מלאכה – שנזכרו במשנה – בגימטריא תורה).

לנצח על המלאכה

מדת הנצח כוללת משמעויות שונות, שכולן באות לידי ביטוי בפעולת ההתמסרות לזולת – נצחון במאבק, נצחיות וניצוח על המלאכה:

ההתגברות על הפער בין ההבנה ורגש הלב לפעולה במציאות דורשת נצחון על התנגדויות רבות. מי שזוכה לחוש בהתמסרות לזולת מנצח-בדרך-ממילא את ההתנגדויות שבתוכו והנצחון על המניעות החיצוניות הופך עבורו אתגר שיש בו גם עונג.

ההתמסרות לזולת – עד כדי מסירות נפש, לעתים – מדגישה את המשמעות הנצחית של ההטבה לזולת (עד שחשים כי פעמים נשמה יורדת לעולם לשבעים-שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי אחד).

והעיקר, ככל שמעדנים ומפתחים את הזרימה הטבעית מרגש הלב הפנימי אל הביצוע בפועל מסוגלים 'לנצח על המלאכה' של ההטבה לזולת טוב יותר – לרתום אליה עוד ועוד אנשים ומשאבים ולעשות אותה בצורה המיטבית – עד שהאדם הופך להיות מנצח על תזמורת הרמונית של טוב וחסד.

(עפ"י מאמר 'עידון המדות')

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION