ואמונתך בלילות

סיפור אודות רבי עקיבא מלמד אותנו על האמונה הדרושה כדי לעבור את חשך הגלות. אמונה ובטחון – מאמר שני בסדרה

אמונה ובטחון

  <לפרק הקודם | פרק ב' | לפרק הבא>

אמונה ובטחון נשמעים על פניהם כשני מושגים דומים מאד, אבל חז"ל וגדולי הראשונים הבחינו ביניהם. אחת ההדגמות היפות להבדל זה נמצא בשני הסיפורים המכוננים על רבי עקיבא ורבו, נחום איש גם זו. נחום חי את חייו בפני הבית, ואילו ר' עקיבא חווה את החורבן וחי את המחצית השניה מחייו בלי בית המקדש. עובדה זו קשורה מהותית עם ההבדל שבין אמונה ובטחון. נספר בקצרה את סיפורו של רבי עקיבא ונעמוד בו על כמה ענינים.

סיפור ההצלה של רבי עקיבא

הסיפור המפורסם על ר' עקיבא (ברכות ס, ב) אירע ככל הנראה אחרי החורבן כשהגיע לישוב אחד וביקש להתאכסן באחד מבתיו. לא הסכימו להכניסו ור' עקיבא נאלץ לבלות את הלילה בשדה, אך למרות זאת אמר, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה ה', הכל לטובה). בלילה אכל חתול את תרנגולו של רבי עקיבא, את חמורו טרף אריה ואת הנר כִּבתה הרוח, אך על הכל אמר ר' עקיבא "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". למחרת נודע לו שבלילה תקפו הרומאים את הישוב ולקח את כל תושביו בשבי. ולתלמידיו אמר רבי עקיבא, "הרי אמרתי לכם שכל מה שעושה הקב"ה, הכל לטובה".

אמונה בתרדמה

בסיפור זה החומר מגלה את שפלותו וחולשתו: החיות נטרפו על ידי טורפיהן הטבעיים, והאש שבנר נכנעה לרוח. למרות זאת רבי עקיבא נשאר באמונה שלמה שהכל לטובה ולא כבתה רוחו. למרות כל הדברים השליליים שמתרחשים רבי עקיבא דבק באמונתו שכל מה שנעשה, נעשה בסופו של דבר לטובתו, ועתיד הסוף לגלות זאת. ואמנם, למחרת נגלה לרבי עקיבא גודל נס ההצלה שעשה לו ה'. אך למרות זאת, הסיפור לא נגמר בכי טוב. שכן, החיות נטרפו וחמור מכך, אנשי הישוב (שעל פי פשט היה ישוב של יהודים) נפלו בשבי. אין פה נחמה אמיתית לרבים למרות שהתברר שכל הנזקים שאירעו בלילה כולם היו לטובתו של רבי עקיבא.

תגובתו של רבי עקיבא לקשיים הפוקדים אותו, לחושך בו הוא שרוי, נותנת ביטוי לפסוק "ואמונתך בלילות" (תהלים צב, ג). מדת האמונה שייכת בעיקר בלילה, במצבים נפשיים בהם אי אפשר לראות את הטוב בצורה גלויה. אמרתו של רבי עקיבא בארמית, לשון תרגום המסמלת תרדמה – תרדמת כוחות הנפש, ואף על פי כן, למרות ש"אני ישנה – ליבי ער" – בכח האמונה. 

המאמין לא יחיש

למעשה, קל לראות שסיפור זה מהוה מעין הקדמה לאופן בו רבי עקיבא קרא "שמע ישראל" מתוך אמונה שלמה (שהרי פירוש הפסוק "שמע ישראל" שעתיד הקב"ה להתגלות ולהיות לאלקים אחד של כל הגוים) תוך כדי שהרומאים המיתו אותו בעינויים. מסכת חייו של רבי עקיבא ובכלל הסיפורים אודות עשרה הרוגי מלכות מלמדים אותנו שבזמן הגלות עבודת ה' תלויה בעיקר באמונה. רק עם אמונה אפשר לשרוד את חשכת הלילה הארוך של הגלות.

אבל לאמונה פן חשוב נוסף. על האמונה אמר ישעיהו הנביא, "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ" (ישעיה כח, טז).  ופירש רש"י שם, "נגזרה הגזרה לפני והעמדתי מלך משיח שיהא בציון לאבן בוחן.... המאמין דבר זה, לא ימהרנה – לא יאמר, 'אם אמת הוא, ימהר לבא'". המאמין אינו דוחק בקץ. הוא סובל בחשאי את כובד הגלות ומחכה לבוקר שבוא יבוא, מבלי לבקר את מדותיו של הקב"ה ומבלי לנסות לכפות על המציאות להשתנות לפי רצונו. כפי שניכר בסיפור: רבי עקיבא אינו מתווכח עם אנשי הישוב אלא מקבל את הדין ויוצא לשדה, למרות הסכנות (אם כי שדרשתו "דרך כוכב מיעקב" על בר-כוכבא מלמדת שהמשיך לצפות בכליון עיניים לגאולה).

האמונה מחזירה את היש לאין

ומה עושים בינתיים, בזמן שמחכים לטובה שתתגלה ולגאולה שתבוא? על זמן זה אמר המגיד ממעזריטש שעבודת הצדיקים להחזיר את היש לאין. בעוד הקב"ה ברא את העולם על ידי שפעל להפוך את האין ליש, בזמן הגלות, האמונה מחייבת את החזרת היש לאין, גילוי שפלותו וחולשתו של הטבע בדוקא על מנת לגלות את הבורא שמאחוריו ובכך לתקן את סיבת הגלות. גלות בעולם, כמו גלות בנפש הם תוצאה של תחושת "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". הגלות הנה תוצר של הליכה על טבע העולם מבלי לראות בו את הבורא. בלשון עבודת הנפש, אני שרוי בגלות כשאני מזדהה עם האגו שלי, אם תחושת הישות שלי. אך באמת, כפי שהוסבר במדור זה בעבר, תקון האגו נעשה על ידי שמתעצמים עם שפלותו. לכן, רבי עקיבא מתעצם עם דחייתו מן הישוב ומייחס אותו לה' ולטובתו, מתעצם עם טריפת החיות וכיבוי הנר ומייחס אותם לה' ולטובתו. בכח זה הוא שורד את הקשיים. 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION