נער ישראל ואֹהבהו

תורת החסידות שופכת אור על המבנה הנפש שלנו ושל ילדנו. מהו אם כן משבר נעורים? איך ההורה והמחנך יכולים להתמודד איתו? ואיך נעשה זאת יד ביד עם הנער?

 בתקופה האחרונה עולים לדיון הציבורי מעשים והתנהגויות שונים של "נוער הגבעות". במקביל למעשים כוחניים באופן חסר תקדים מצד מערכות השלטון, מוטחת גם ביקורת נוקבת ביותר מצד אנשי ציבור ואנשי רוח. לדעתנו, יש להתייחס אל התופעות הלא טובות בעיניים חינוכיות אמיתיות, ולהבין את האופי והמעשים של הנוער מתוך הקשר עמוק של זמן ותודעה.

הקדמה: בין תהו לתיקון בעולם תורת הנפש

את המצב הנפש של נוער, ניתן לתאר על פי מושגי תורת הנפש כמצב של "תֹהו". תהו הוא מצב של חוסר סדר, ומתאפיין בכך ששוררים בו "אורות מרובים" – אנרגיות גבוהות ועצמתיות – אבל "כלים מועטים", אין די כלים להכיל את העוצמות הללו.

באופן פשוט, מצב כזה הוא מתכון בטוח לשבירה – משברים אישיים ומשברים מול עולם המבוגרים – וכך ניתן להסביר רבות מהתופעות המצויות בעולמם של בני נוער.

החסידות, באופן מפתיע קצת, לא שוללת את התהו מכל וכל, ומבינה שגם המצב השני – עולם התיקון – אינו התכל'ס. אם בשביל לא להגיע למשברים צריך להוריד עוצמות – "אורות מועטים" – אין זה מצב שלם. מצב שלם באמת (מצב "משיחי"), הוא מצב בו ישנם "אורות דתהו בכלים דתיקון" – בו הכלים מספיק רחבים ומפותחים להכיל גם אורות ועצמות גדולות של עולם התהו.

תופעה נוספת המאפיינת עולם של תהו, מתוארת בלשון פנימיות התורה כ"אנא אמלוך" – רק אני יודע מה נכון ואיני צריך להקשיב לאף אחד אחר.

שתי התופעות הללו מזינות זו את זו, וגורמות למצב של עוצמות גדולות, אבל חוסר הקשבה למציאות, ומשברים גדולים.

נוער, נוער נושר, נוער משיחי

במבט על "נוער הגבעות", אנו רואים לעיתים נוער שאינו נמצא במסגרת ברורה, שחושב כי הוא מבין יותר טוב מרוב המבוגרים ("אנא אמלוך"), ומסתכל על המציאות בשחור-לבן. כאמור, אלו הם המאפיינים הקלסיים של מצב התהו. אבל, כשנתבונן על הנוער הזה במבט מעמיק יותר, נגלה שאכן ה"אורות" המבולגנים הללו שבתוכו אינם כל כך שליליים. יש בתוכו אהבה גדולה לתורה, לקדושה, לארץ ישראל. הוא חווה כמיהה עצומה לגאולה, צער וכאב על סבל שעוברים יהודים סביבו, תסכול עמוק מהחסרונות של המציאות (אותם חסרונות אשר לעיתים רבות המבוגרים כבר השלימו עם קיומם).

נכון, הנוער הזה לעיתים רבות לא למד מספיק, לא תרגל מספיק איך להתייחס אל עולם מורכב, לא סיגל לעצמו כלים מאוזנים ובריאים לבטא במציאות את הרצונות והחוויות העוצמתיים שלו. אבל מאידך, הרתיעה שלו מכניסה למסגרת "מתוקנת", נובעת גם מתחושה צודקת כי המסגרות אינן רחבות וגמישות מספיק, ואינן נותנות מקום לרצונות העזים לחתור אל שלמות אמתית.

מה עושים?

את הרצון של חלק מהמחנכים, וכן של רשויות החוק, "לכסח את הדשא" – לשלול את האופי הפרוע של הנוער, להתעקש להכניסו למסגרות, ואם לא – להפעיל נגדו את האמצעים הכוחניים של שלטון החוק, אנו מתארים כנסיון להפוך את ה"תהו" לתיקון, "למעט את האורות" ולהפנות את המוקד אל בניית כלים. נסיון כזה הוא נסיון נואל משתי סיבות:

א. אסור לעקר את הנוער הזה מהאיכות החשובה שלו – אורות ואנרגיות מופלאים, המהווים נכס חשוב הן להם עצמם והן למשפחתם, לאומתם ולעולם כולו.

ב. היא לא תצלח. זו טעות לחשוב, שאם רק נתעקש ונפעיל מספיק לחץ נוכל לדחוק את הנוער אל תוך המסגרות ה"נכונות". אי אפשר לגשת באמת אל הנוער הזה בלי להבין להכיר ולהעריך את הטוב והיקר ב"אורות דתהו" שלו. הוא פשוט לא יקשיב ולא ישמע לכל נסיון כזה.

מהי, אם כן, הגישה הנכונה?

תשובה חינוכית אמיתית לנוער כזה נמצאת רק ברעיונות, שמקבלים את האמונה העזה, והמבט הביקורתי על המציאות אך מספקים לה כלים ראויים. המבט הבוגר מקבל את הכאב וחוסר ההשלמה, אבל מחפש כלי ביטוי רכים ומאוזנים יותר לבטא אותם. אכן, צריך מהפכה, אבל המהפכה צריכה להיות בעיקר תודעתית, לבוא אל המציאות ולהציע לה אלטרנטיבות ראויות ושלמות יותר. את הלהט המשיחי-מהפכני כדאי וניתן לתעל אל פעילות שבאמת תקדם שינוי משמעותי במציאות, לכל רוחבה, ולא רק בזוית הצרה והתחום המצומצם שהמעשים הנוכחיים של הנוער פועלים עליהם ומשפיעים עליהם (ולא תמיד לטובה...).

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION