פיתוי הפתן

שלושה פחדים עיקריים ממלאים את חיינו, אותם ניתן לזהות עם שלוש חיות אימתניות. הראשון שבהם הוא הפחד להשתגע, המסומל בידי הנחש. על עצת החסידות כיצד לא לפחד מפני אי-שפיות.

אחד המצבים הנפשיים היסודיים והחזקים ביותר שאנו מתמודדים עמם הנו הפחד. הנפש האנושית מלאה פחדים, מודעים ושאינם מודעים. חלקם נצברים במהלך חיינו וחלקם, כמו הפחד מהחושך, מולדים, נוצרים מחוויות ברחם או אולי מגיעים מגלגולים קודמים. באופן כללי, עם ההתבגרות אנו מקבלים תבונה וכוחות המאפשרים לנו להתגבר על מרבית הפחדים (חישבו, למשל, על האימה האוחזת בתינוק ברגע שהוריו מתרחקים, לעומת המתבגר שרק רוצה פינה שקטה בלעדיהם). אך לא תמיד זה עובד, ובמקרים רבים נותרים בנפש פחדים שונים, היכולים להוליד מחלות נפשיות ואף גופניות. 

לפי החסידות לכל דבר שלילי בעולם מוכרח להיות גרסא מתוקנת. מהו סוג הפחד הטוב? מדובר, בפשטות, ב"יראת שמים" – פחד מהבורא. בעוד כל סוגי הפחד האחרים יוצרים בעיות נפשיות, יראת השמים דוקא מולידה כוחות חיוביים של שמחה ויצירתיות. אדרבה, עליה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד) – יש לשאת אותה בתודעתנו כל הזמן.

הרעיון של פחד שמח נשמע סותר, אך אם נתבונן בשורש הפחדים השליליים נראה את ההגיון שבדבר. לפי הקבלה, שורש הפחדים נעוץ בכך שה' מסתתר מאיתנו, מאחר והוא כביכול 'צימצם' את עצמו כדי ליצור מקום לבריאת העולם. הרי אילו היינו חשים את נוכחות הבורא באופן ברור בכל רגע ורגע כל דבר אחר היה נראה חסר חשיבות לעומתו, ובודאי שלא היתה הצדקה לפחדים ודאגות. כאשר חשים בנוכחות האור האינסופי החושך איננו מפחיד.

אך זה לא המצב הרגיל עבור רובנו. אנו חיים במציאות בה האל מסתתר, כדי שאנחנו נצטרך לחפש ולמצוא אותו בעצמנו. אגב כך, ומתוך הבחירה החופשית שניתנה לנו, אנחנו גם יכולים לתפוס בטעות את המציאות כאוסף של דברים נפרדים, ואז גם מתחיל הפחד מפניהם. הרי אם יש כוח כלשהו במציאות – נניח 'מפלצת החושך' שכולנו פחדנו ממנה כילדים (ולא כולנו נגמלנו מזה) – שאנו תופסים אותו ככח עצמאי שאיננו כפוף לשום סדר, השגחה, הגיון או צדק – אז יש לנו סיבה טובה לפחד ממנו. אבל אם אנחנו מבינים שהכל כפוף למקור אחד ויחיד, אז אפשר למצוא קצה חוט בדרך ל'רפואה מונעת' של הפחדים, רפואה שמטרתה לטפל בפחד לפני שהוא הופך לבעיה.

שלושת מוקדי הפחדים

שורש הפחדים כולם הנו הפחד מפני המוות. אכן, פחד זה מבטא את שיא השקיעה לחשכת העולם הזה, בה נראה שאין שום דבר מעבר לו. אם העולם החומרי הוא כל מה שיש, המוות הוא באמת החידלון המוחלט, והפחד ממנו – הפחד המוחלט.

הפחד מהמוות הוא שורש הפחדים, אך יש לו ענפים רבים. למעשה, ניתן להצביע על שלושה פחדים יסודיים המסתעפים מפחד המוות, שמהם מסתעפים, בתורם, שאר הפחדים הקטנים יותר. כל אחד מהפחדים מקביל לאחת משלוש רמות מהקיום שלנו וכמו מבטא את הפחד מאובדנו, כדלקמן:

הפחד הראשון הנו הפחד מפני אי-שפיות. פחד זה כולל את כל הפחדים, קטנים כגדולים, הקשורים בצלילות הדעת והמחשבה שלנו, והוא מקביל למימד השכלי שלנו (ה'מושכל' בלשון הקבלה).

הפחד השני הנו פחד מפני מוות פתאומי ואלים, כגון רצח, תאונה או התקף לב. אף-על-פי שמדובר בפחד כללי לכאורה, מבחינה נפשית הוא מאיים בעיקר על החוויה החיונית שבמימד הרגשי שלנו (ה'מורגש').

הפחד השלישי הנו הפחד מפני אונס. פחד זה הוא אבי כל החרדות מפני הטרדה, פלישה וחילול כלשהם של גופנו, ובהרחבה, של ביתינו ורכושנו, והוא מקביל לרובד הגופני-טבעי שבנו (ה'מוטבע').

על מנת להמחיש מעט את אופי שלושת הפחדים ניעזר במשל. הקבלה משווה את שלושת הפחדים לשלוש חיות סמליות, הרומזות למהותם הפנימית ולדרכים להתמודדות עמם. שלוש החיות המייצגות את הפחדים היסודיים הנן הזאב, האריה והנחש, והדברים מבוססים על המדרש הבא (ברכות יג ע"א):

משל... לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי. פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. כך גם ישראל: הצרות האחרונות משכיחות את הראשונות.

במשל התלמודי, כל חיה מסמלת את אחת מגלויות עם ישראל (לפי הסדר – מצרים, בבל ורומא). אך ניתן לראות שכל אחת מהן גם מגלמת בתוכה את אחד הפחדים שמנינו:

הזאב – המסמל באופן מסורתי את הגבר המסוכן, כמו בכיפה אדומה ועוד סיפורי האחים גרים – הוא מייצגו המובהק של הפחד מאונס (בסלנג המלה wolfהיא אף כינוי לרודף שמלות); האריה – סמל הפראות הטבעית המאיימת על עוברי הדרכים, המתנפל על קורבנותיו בהפתעה –  מייצג את הפחד ממוות פתאומי; ואילו הנחש – שארסו משפיע על המוח ועל מערכת העצבים, ושלפי סיפור גן עדן היה החיה היחידה שדיברה ואף פיתתה את האדם בדבריה – מייצג את הפחד מאי-שפיות.

בתנ"ך, דימויי הזאב, האריה והנחש מייצגים בדרך כלל כוחות שליליים, אך לשלושתם קיים גם צד חיובי. הדימוי החיובי הבולט ביותר שלהם נמצא בפסוקים המפורסמים מישעיה: "וגר זאב עם כבש... ואריה כַּבּקר יאכל תבן... ושִעשע יונק [תינוק] על חֻר פָּתֶן" (ישעיה יא, ו-ח), ושוב בהמשך בפסוק אחד: "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כַּבּקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו" (ישעיה סה, כה).

ההרמוניה המצוירת כאן מתארת את הפיכתם של הכחות המזיקים בעולם לכחות מיטיבים. המשך הנבואה מסביר כי הסיבה לשינוי הוא הפיכתם למודעים לבורא עולם: "לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם יא, ט). בהקשר שלנו, אנו יכולים לראות בפסוק תיאור של המתקת הפחדים, הפיכתם מכחות עצמאיים וסוררים בנפש לכחות המחוברים לאמונה ומודעות בבורא.

ניגש כעת להתבוננות בפחד מפני אי-שפיות, פחד הנחש.

פחד הנחש

הדבר הראשון להודות בו, לגבי כל אחד מהפחדים, זה שיש לו על מה לסמוך: אכן קיים איום אובייקטיבי במציאות שהוא מתייחס אליו ושיש להשמר מפניו. שאיפתנו היא לזהותו ולנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים לגביו, אך מבלי לשקוע לחרדות מיותרות או מופרזות.

כיצד מסייעת לנו דמות הנחש לאפיין את סכנת אי-השפיות? כוחו של הנחש הפיזי איננו בגודלו ועוצמתו (כמו אצל האריה והזאב), אלא דווקא במסתוריותו. למשל, איננו יודעים אם הוא ארסי והיכן הוא מסתתר. מי שעוד זוכר את הטיולים בתנועות הנוער יודע שהפחד מנחשים איננו מלהקה שלהם שתגיח ותקפוץ על הילדים; הם נמצאים במקומות החשוכים והבלתי-נודעים. מכאן האזהרות לנער את שקי השינה לפני שנכנסים אליהם, לבדוק בבוקר שאין מישהו שבא להתחמם בנעליים במהלך הלילה, ואף פעם לא להפוך אבנים בשדה או לדחוף ידיים למחילות חשוכות ("חור פתן").

באותו אופן, אי-השפיות לגווניה אינה מתנפלת עלינו בגלוי אלא מתגנבת בהסח הדעת. הנחש שבתוכנו פועל כמפתה (לשון פתן), המסוגל להביא אותנו לגרום נזק לעצמנו מבלי שיורגש שהוא מעורב כביכול. הוא משתמש בכלים וטיעונים שפויים ורציונליים לכאורה, ובאמצעותם מחדיר לתוכנו לאט לאט חרדות חסרות הגיון.

דרך פעולה פשוטה של כח הרסני זה היא 'לספר' כל מיני סיפורים לגבי העתיד הלא-ידוע, לגביו הכי קל לשקר. הפחד הקיומי מפני העתיד מהווה כר פוריה לאי-שפיות, ונחש הנפש יודע להתלבש עליו ולהעצימו. כך למשל אנשים יכולים להתפתות להאמין, שלא בצדק, שהם עומדים בפני סכנה חמורה ביותר, להשקיע משאבים עצומים בהווה כדי למונעה, וכתוצאה ליצור לעצמם בעיה אמיתית בפועל (למשל, עבודה בשעות נוספות כדי לחסוך לקראת 'יום סגריר' הגוררת הזנחת המשפחה, או צרכנות כפייתית של מוצרי בריאות מתוך פחד לחלות בעתיד).

כיוון הפוך של תסמונת הנחש הנו פחד מהעבר, הקשור לטראומות וזכרונות קשים הרודפים את האדם ועשויים להעבירו על דעתו. אם נחזור לנחש מהטיול, הרי שניתן לדמות את התודעה לנעליים סגורות השומרות עלינו בזמן ההליכה במסלול החיים. במהלך חיינו, אנו נוטים לצבור בנעלינו חוויות או רגשות קשים שחדרו אלינו בשעות החשוכות של החיים, כאשר אנו 'ישנים' (וסופגים באופן תת-מודע), שאז חוזרים ורודפים אותנו בשלבים מאוחרים יותר, כאשר אנו 'מתעוררים'. גם חוויות אלו יכולות לטעת בנו את האשליה שהן הרסו את חיינו לצמיתות, ובכך לערער את שפיותנו.

התוצר הישיר של פחדים מסוגים אלו הוא לחץ ומתח, שיכולים להיות בעלי השפעות גופניות. אכן, לפי הקבלה דימוי הנחש מקביל במישור הפיזיולוגי למערכות העצבים, הנשימה והדם – הנפגעות המרכזיות של מחלות ה-stressהשונות (עם סימפטומים כגון חוסר ריכוז, נשימה מואצת ולחץ דם גבוה). בטווח רחוק יותר, הם יכולים כמובן להדרדר עד כדי חוסר שפיות של ממש.

תיקון הנחש

מה שמאפשר לפחדי הנחש להסתנן לתוכנו הנו, בפשטות, עודף מודעות עצמית. מודעות עצמית היא אולי טובה יותר מחוסר-מודעות מוחלט, אך אם משתהים בה הופכת לסוג של התעסקות עצמית וגורמת לבעיות רבות. אכן, היא האחראית הראשית לחרדות העתיד והעבר שסקרנו: בכך שהיא מייצרת עודף חשיבות עצמית היא מולידה דאגה מוגזמת לגבי העתיד האישי, ובכך שהיא עסוקה בפרטי הביוגרפיה שלנו היא משקעת אותנו בחרדות לגבי חוויות העבר.

התיקון לעודף המודעות העצמית נקרא בחסידות 'מודעות טבעית'. מודעות זו משלבת בתוך המודעות העצמית מודעות נוספת – מודעות להשגחה האלוקית השורה בבריאה. במלה אחת: אמונה. מי שחי בתודעה של אמונה בה' מסתכל על החיים בחצי חיוך מבלי להתפעל מכל משב רוח בעבר או בעתיד, וזוכר ש'הכל לטובה'. הוא יודע לזהות מה נקודת האמת בדברי הנחש ולהשתמש רק בה מבלי לאבד שליטה (כאן מתברר הכוח החיובי של היראה מה', שהיא הפחד המתוקן כאמור).

הסתכלות מאוזנת ושפויה זו מהווה היפוך של הנחשיות השלילית ל'נחשיות' חיובית. מה הכוונה? כמו בכל דבר בעולם, גם בדמותו האפלה של הנחש טמון ניצוץ אלוקי, ומשמעות הדבר היא שישנה גרסא מתוקנת שלו. המפתח לנחשיות החיובית נעוצה בעונש שניתן לנחש הקדמוני בחטא עץ הדעת: "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד). אחד ההסברים לעונש זה הוא שהנחש איבד את חוש הטעם, וכל מה שהוא אוכל מורגש אצלו כעפר. בהסתכלות פנימית, ניתן לראות כי בתכונה זו מסתתרת מעלה גדולה: היכולת לחוות הכל בשויון נפש נחשבת בחסידות למעלה גדולה, דרגה גבוהה של ביטול לאלוקות המכונה מידת ההשתוות (אולי מסיבה זו כתוב שהנחש לא יאבד תכונה זו בימות המשיח, אלא גם אז יהיה "ונחש עפר לחמו" כנ"ל). מידת ההשתוות, תכונתו החיובית של הנחש, היא בדיוק התיקון לעודף המודעות העצמית המהווה את תכונתו השלילית.

במצב של מודעות טבעית ההתעסקות בעתיד אינה מוגזמת, אלא משלבת בין היערכות לעתיד לבין בטחון תמים בה' שהכל יהיה בסדר. באותו אופן, היא מאפשרת להפסיק לראות את החוויות הקשות שהיו מנת חלקנו בעבר כמגדירי זהות, ולהתחיל לראותם כשיעורים פרטיים מאת הבורא שנועדו ללמד אותנו על החיים (ובכך לנער את הנעליים מדי בוקר ממשקעי העבר). שני דברים אלו משחררים את ההווה מכבלי העבר והעתיד, מאפשרים להווה להתקיים בנינוחות ביניהם, ונותנים לנו לחיות אותו במלואו – בריאים ושפויים.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION