איך אתה עם הצדיק?

יסוד עיקרי בחסידות, ויש שיאמרו יסוד היסודות, הוא ההתקשרות לצדיק, לרבי, שדמותו תופסת מקום מרכזי בכל עבודת ה' של החסיד. ספר יצירה מלמד על אות מיוחדת לכל חודש. האות של שבט היא צ ולכן מתאים להתבונן ולהתעצם בו עם ההתקשרות לצדיק.

 

שימו לב למקבץ הילולות הצדיקים הגדולים זיע"א שילוו אותנו בשבוע הקרוב: ב-ב' שבט רבי זושא מאניפולי; ב-ד' שבט רבי משה-לייב מסאסוב (ובדורנו גם רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי); ב-ה' שבט השפת אמת; וב-ז' שבט רבי דוד מלעלוב (ובהמשך החודש גם הרש"ש, רבי מרדכי מלעכוויטש, הרבי הראשון מאלכסנדר, רבי יחזקאל מקוזמיר, הרבי מקוצק ועוד). בחב"ד, בדור האחרון, חודש שבט הוא חודש ההתקשרות לצדיק, משום שב-י' בו הסתלק הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, והרבי התחיל את נשיאותו. ולא רק צדיקים אלא גם צדיקות – ארבע (!) רבניות מחב"ד הסתלקות בחדש שבט – הרבנית רבקה (י' שבט), הרבנית שטערנא-שרה (י"ג שבט), הרבנית חיה-מושקא (כ"ב שבט) והרבנית מנוחה-רחל (כ"ד שבט).

מה פירושה של התקשרות לצדיק, מדוע היא נחוצה, ואיך עושים אותה נכון?

התורה המאירה ופירותיה המתוקים

לא סוד שהדגשת הצדיק היתה מהנקודות שעוררו התנגדות לחסידות. אנשי עולם התורה הלא-חסידי טענו כי די לאדם בלימוד תורה, בו כל אחד יכול להתייגע ולהבין בכחות עצמו, ואין צורך בצדיק. אפילו היום, יש המתקרבים בהתלהבות לתורת החסידות, אך עדיין חשים אי נוחות וחשש ממושג ההתקשרות לצדיק: מדוע שאבטל את אישיותי היחודית בפני אישיות אחרת? למה לרדת מהאין-סוף של התורה המופשטת לדמות אנושית קונקרטית, מוגבלת מטיבה, של צדיק? מה הטעם בהגבלה ובצמצום שיש בהתקשרות לצדיק מסוים? ובכלל, איך מזהים צדיק?

החשש מהפיכת דמות בשר ודם לכה מרכזית בעבודת ה' מובן, אך צריך לזכור שהתורה נתנה דווקא לאדם בשר ודם. ההולך בדרך התורה זקוק להשראת והדרכת צדיק שגם הוא, בסופו של דבר, בשר ודם. כשם שעל הבריאה הראשונה, האור, נאמר "וירא אלקים את האור כי טוב", כך נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ורמז מכוון לקשר ביניהם: "האור כי טוב" ועוד "צדיק כי טוב" שוה כי פעמים טוב!). "האור כי טוב" הוא "תורה אור", אך הגעה לפירות-מעשים מתוקים תלויה ב"צדיק כי טוב" ההופך את האור הפשוט לפירות מתוקים ומעללים משני-מציאות, "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". אור התורה לכשעצמו בעיקר מבדיל בין הטוב והרע במציאות ומלמד להתנהל בהם לפי שורת הדין, אך הצדיק פועל במגמת המתקה – "לפנים משורת הדין" – ומתעקש לגלות את הטוב האלוקי הטמון בכל ולהפוך גם את הרע לטוב (כמובן, "לא עם הארץ חסיד" וההמתקה באה לאחר הבדלת ותוך גילוי האור הגנוז בתוכה, "כי מתוק האור").

במעבר מאור התורה לפירות המתוקים יש צמצום והגשמה וגם חיכוך עם מציאות חשוכה, אך זו התכלית והיא זוקקת צדיק שממחיש בעצמו את המתקת המציאות ונותן לאחרים דרך, חשק וכח להצטרף אליו. ואכן, הפסוק עובר מלשון יחיד, "צדיק כי טוב", ללשון רבים, "כי פרי מעלליהם יאכלו".

הבחירה איך לקבל מהצדיק

אדמו"ר הזקן מסביר בתחלת ספר התניא כי הקשר לצדיק מהותי ועצמי, מעבר להדרכה ודוגמה אישית לעבודת ה'. כדי להסביר שהנפש האלוקית היא "חלק אלוק ממעל ממש" הוא מדמה את עם ישראל לבן שכל-כולו, מראשו ועד קצות ציפורניו, נמשך ממוח אביו מולידו. גם אחר הלידה קשורים האברים למוח שבראשו של הבן, וכך כל נשמות ישראל קשורות לאותם "ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ".

עולה שהקשר לצדיק מוטבע ומובנה – כשם שהמוח חש את חיות אברי הגוף ומנהיגם כך הצדיק חושף את המקור האלוקי של כל נשמה ומנהיג אותה. לכן, אומר אדמו"ר הזקן, "יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם" ומובן מדוע על ידי הדבקות בתלמידי החכמים, צדיקי האמת, נדבקים בה'. הדבר כה מוטבע עד שגם "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים", שאינם חפצים בקשר לצדיק ומתנגדים אליו, "יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמת תלמידי חכמים".

כלומר, כל אחד קשור לצדיקים שהם ראשי בני ישראל (ראשי תיבות רבי), והבחירה היא רק האם לקבל מהם חיות בדרך פנים או בדרך אחור. הפירוש הפשוט הוא שנתינה בדרך פנים היא ברצון ובמאור פנים ואילו נתינה בדרך אחור היא באי-רצון ומתוך הכרח, "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו".

צדיק עם פנים

הבדל נוסף: מצד האחור כולם שוים והכל שוה ואטום ואילו בפנים מובחנים פרטי הפרטים המרכיבים את תווי הקלסתר היחודי לכל אדם. התקשרות רצונית לצדיק מבחינה באופיו המיוחד, המצטייר מתורותיו, ניגוניו, פעולותיו המיוחדות והסיפורים אודותיו. הצדיק-הנשיא יכול להתאפיין במסירות נפשו, בגאונותו בתורה, במדותיו הטובות, בצדקותו, ברוח קודשו, בהיותו מלומד בנסים ועוד ועוד. דווקא על רקע הקשר האישי העמוק לרבי אחד ויחיד ניתן להיות גם "אוהב צדיקים" ולשאוב השראה מהפן המיוחד המודגש ומובלט אצל צדיקים אחרים.

גם ההתקשרות עצמה היא רבת-אנפין: מהרבי מקבלים "דעת תורה", את החידושים והדגשים בתורה לדור זה; אליו פונים כעמוד התפלה בעת צורך בישועה; הוא מכוון את האדם לשליחותו המיוחדת בחיים (כמצביא המערכה המעמיד כל חיל במקומו) וממחיש לחסידיו את דמות מנהיג ישראל, המשיח שבדור (וכל אלה לא שוללים דמויות נוספות בחיי החסיד – משפיע המדריך אותו בעבודת האישית-הפנימית בתיקון מידותיו ובמימוש השליחות; יהודים-טובים המשמשים עבורו מגדל-אור ומטעימים לו חיים יהודיים אמתיים; וגיבורים המשמשים דוגמה מעוררת השראה להתמודדויות שמזמנים החיים).

דבק-ההתקשרות הוא אהבה. ככל שמתמסרים ברצון ובחשק מבחינים בפרטים ובגוונים באישיות הצדיק-האהוב ומקבלים מהם חיות והדרכה מפורטות המתאימות לכל תחומי ומצבי החיים – "ראה פניו  מאירים".

 

האומץ של אמונת צדיקים

היחס הנכון לצדיק הוא בבחינת פנים אל פנים – כשם שמקבלים מהפנים המאירות ורבות הגוונים של הצדיק כך ההתקשרות חושפת ומאירה את הפנים היחודיות של החסיד. במובן הזה, ההתקשרות לצדיק אינה בטול האישיות הפרטית אלא ההיפך הגמור – זו הדרך למציאת השליחות האישית וקבלת הכוחות לממש את מלוא הפוטנציאל האישי-היחודי, ממש כשם שהמח מחזק את התכונות והתפקוד היחודיים לכל איבר בגוף (ואינו הופך את כל אברי הגוף לאחידים).

ההתקשרות לצדיק מבוססת על אמונת צדיקים. בפשט, הכוונה לאמונה שבאמת ה' מתגלה בעולם לא רק דרך התורה אלא גם דרך נשמות הצדיקים. בעומק יותר, אמונת צדיקים, לשון רבים, כוללת את האמונה בצדיק אליו האדם מתקשר ובנקודת הצדיק הטמונה בתוכו פנימה ("צדיק עליון" ו"צדיק תחתון" בלשון הקבלה והחסידות). הצדיק מגלה ומהדהד את נקודת הצדיק שבאדם עצמו – אם יש צדיק בעולם אפשר להאמין גם בטוב שבנשמתי, "חלק אלוק ממעל ממש" ו'ללכת עליו'. אמונת צדיקים נותנת אֹמץ אמיתי לממש את כל הטוב הגנוז באדם, להרגיש כי "על הצדיקים ועל החסידים... ועלינו יהמו נא רחמיך... ושים חלקנו עמהם" עד לגילוי של "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

---

פורסם לראשונה בעלון קרוב אליך

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION