מלחמת הנטיות

"בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". החיים מלאים מיצרים וגבולות, הפרעות פרעוניות ושעבודים קשים, אך בכל יום יש עבודה חדשה וגם הבטחה חדשה ליציאת מצרים, הבטחה שמנצנצת מיד כשפוקחים עינים בבקר.

 

נא להתרגז!

כדי לצאת ממצרים בכל יום יש לשחזר את עשר המכות, להתאמץ ולהכות באופנים שונים במה שמאיים לחנוק ולבלוע אותנו – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". בכל מכה מתקיים "'נגוף' למצרים 'ורפוא' לישראל" – המאמץ להלחם בקליפה לא רק נוגף ומחליש אותה, אלא גם מרפא ומחזק את כחות החיים החיוביים. יצר טוב 'מרוגז' הוא חיוני ותוסס יותר לא רק במלחמה ברע אלא גם בפעולותיו הטובות.

המטה אשר נהפך לנחש

עוד לפני עשר המכות מחוללים משה ואהרן לעיני פרעה מופת של השלכת מטה אהרן ההופך לתנין. בתגובה חרטומי מצרים משליכים גם הם את מטותם ההופכים לתנינים ואז בולע אותם מטה אהרן. נצחון מטה אהרן על מטות החרטומים ממחיש ומבטיח את נצחון ישראל על מצרים טרם התהליך הממושך של עשר המכות ובמובן מסוים הוא כבר מחולל אותו מראש (לכן "המטה אשר נהפך לנחש" ממלא תפקיד פעיל במכות הבאות).

כך, בספרי חסידות מפורטת עבודת עשר המכות החוזרת כל יום בתפלת שחרית, אך עוד לפני התפלה, ברגע שיהודי נעור משנתו ואומר "מודה אני לפניך", כבר מתחולל מופת-המטות המבטיח את הנצחון ואת יציאת מצרים בהמשך היום. מטה הוא מלשון נטיה, ברגע הראשון בו פותח היהודי את עיניו (בעודו על מטתו) הוא מרגיש את נטיתו הטבעית לקדושה, את הכרת התודה שלו לה' ואת אמונתו הרבה המתחדשת לבקרים.

מודה אני

יתכן שבמשך היום הוא יסתבך וירד, עד שנדמה שמהמטה הקדוש שהיה לו נותר רק נחש, אך אין בכך כדי לפגום או לטמא את אותה נטיה טבעית ראשונה ועצמית. לכן אומרים "מודה אני" עוד לפני נטילת ידים, בידים טמאות, להמחיש ש"כל הטומאות שבעולם אינן מטמאות את את ה'מודה אני' של יהודי. יכול להיות חסר בזה או בזה, אך ה'מודה אני' נותר שלם" (לוח "היום יום" י"א שבט).

פיתויים

חרטומי מצרים עושים גם בלהטיהם ומציבים מול מטה אהרן את מטותיהם. הם טוענים שגם להם יש נטיות טבעיות תמימות וחיוביות – נטיות לרוחניות, אידיאלים ועקרונות. אכן, אותן נטיות הופכות לתנינים, והן המקור לכל הפיתויים והשעבודים המיצרים לנפש (בפה-רך ההופך לעבודת פרך). וכך, רגע אחרי תחושת הבהירות הראשונה שיש עם פקיחת העינים, 'מסתערות' על האדם כל טרדות היום, ונדמה לו שהמשיכות והאילוצים אליהם נפשו מתפזרת טבעיים לו לא-פחות.

אכן, ניתן תמיד לחזור אל אותה נטיה לקדושה, נקודת הראשית שנותרת תמיד טהורה, וממנה לשאוב כחות חדשים (וכשם שמדובר בנקודת הראשית של כל יום, כך ניתן לחזור בזכרון לזמנים עברו, בהם חוה האדם בהירות של געגוע לקדושה, ולשאוב מהם כחות). הנחש שיצא ממטה אהרן חוזר להיות מטה, ודווקא ככזה – כנטיה ראשונית, עדינה-אך-מוחלטת – הוא בולע את מטות-נטיות החרטומים, כי באמת עוצמתו ועומקו בנפש גדולים עד אין סוף.

[ובשולי הדברים: מושג הנטיות אומץ בימינו לתחום מסוים – העולם המבלבל, המאמץ את "מעשה ארץ מצרים", טוען שלעתים מוטבעות בנפש נטיות-הפוכות וממילא הן לגיטימיות ותמימות. אכן, נטית החיים הטבעית והבריאה של "האלקים עשה את האדם ישר", המוטבעת בנקודת הראשית של הנפש, עמוקה ובסיסית יותר – יש לחזור ולחוש בה, והיא מסוגלת 'לבלוע' את כל הנטיות האחרות ולגבור עליהן.]

---

פורסם לראשונה בעלון שבת בשבתו

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION