דבר אליו, לא עליו

מורנו הבעל שם טוב מלמד כי המציאות מורכבת משלשה רבדים, עולמות-נשמות-אלקות, ובכולם על האדם להיות נוכח ולעבוד את ה' באמת, ללא רמיה עצמית:

בממד האלקות: הפניה אל ה' בלשון נוכח, "אתה", היא הנקודה החשובה ביותר בתפלה – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני". בפניה הישירה האדם מביא את עצמו, כפי שהוא, לפנות אל ה' באמת, כפי שהוא – זו מסירות נפש גדולה, של עמידה מתמסרת מול האין-סוף, וגם שפלות אמתית, בעמידה כפי-שאני, ומקור של רפואה, חיזוק ונחמה מהרגשת נוכחות ה'. הפניה הזו אל ה' צריכה ללוות את האדם בכל עבודת היום – "שויתי הוי' לנגדי תמיד", מולי (ולא רק מעלי), נוכח ושותף וגם דורש ממני ומדבר אלי בכל.

בממד הנשמות: פסוקי היסוד של היחס לזולת, קשר הנשמות, הם "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי הוי'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי הוי'". הליכת רכיל היא הפיכת הזולת ל'הוא' – אובייקט שמדברים עליו בניכור, שעלול להגיע עד כדי עמידה מתעלמת על דמו. היפוכה של השנאה בלב, המתייחסת למה ש'הוא' עשה לי, הוא "הוכח תוכיח את עמיתך" – פניה לזולת בלשון נוכח בתקשורת ישירה ואף אינטימית בין המוכיח לבין הנוכח (כמבואר בהלכות תוכחה), מתוך הרגשת קירוב ושויון ביניהם (כפי שמדגיש אדמו"ר הזקן בתניא). "הוכח תוכיח את עמיתך" – הנכח אותו, פנה אליו – "ולא תשא עליו חטא". אז זוכים ל"ואהבת לרעך כמוך" – "כמוך" ממש, מתוך שויון בין 'אני' ו'אתה' – ומתגלה כי "כמוך אני הוי'", כאשר ה"אתה" פונה ל"חלק אלוק ממעל ממש" שבתוך הזולת ומגלה-מנכיח אותו.

בממד העולמות: מילוי השליחות בעולם תלוי ביכולת להסתכל על המציאות כפי שהיא, בלי דמיונות, הנחות-יסוד ודפוסי חשיבה משבשים, ובאותו מבט מציאותי להסתכל גם על עצמי, על התכונות המיוחדות המאפיינות אותי ועל הכחות שנתן לי ה' לפעול בעולם. מבט ישיר על המציאות מגלה כי "אין רע יורד מלמעלה", כי העולם אינו אכזרי ואינו מתנכל לנו, וכי הוא פתוח לשינוי ותיקון. ובעצם, כשמסוגלים לפנות ישירות לכל המציאות – באמירת "אתה" לנוכח – מגלים את ה' בתוך כל מציאות העולמות, ובכך מתקנים וממתיקים הכל ורואים שהכל לטובה.

אמירת "אתה" היא יציאה מה"אני" ותבניותיו, המשחררת מתדמיות כוזבות ומאפשרת 'להסתכל לעצמי בעינים', בנוכחות ישירה גם מול עצמי (בלי לרמות את עצמי, אך גם מבלי להסב מבט בתיעוב-עצמי). היציאה מה'אני' מאפשרת לראות את ה' בכל מקום, בכל אחד ובכל דבר, "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה". כך שר רבי לוי יצחק מברדיטשוב בדודל'ה שלו (דו – אתה): מעלה – דו, מטה – דו, צפון – דו, דרום – דו, אם טוב – דו, חלילה לא – דו, דו-דו-דו!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION