רבי משולם זוסיא מאניפולי – שלמות המתיקות

 נראה שאין מי שלא שמע על דמותו היחודית של רבי זושא מתלמידיו המובהקים של רבי זושא שסיפורים עליו מחממים את לב עם ישראל ונותנים זוית רעננה על החיים

רבי זושא נולד בשנת הת"צ לאביו רבי אליעזר ליפא, והיה הבכור מבין אחיו. כדמות אהובה במיוחד בחסידות, נפוצו גרסאות רבות לסיפור לידתו ולידת אחיו רבי אלימלך ולתיאור משפחתם: כמה אחים היו, האם היה אביהם חוכר עשיר או שואב מים עני, ועוד. לרבו המגיד ממעזריטש התקרב במהלך שנות הגלות שערך יחד עם אחיו, ונעשה מהבולטים שבתלמידיו. קשר אישי נרקם בינו ובין רבי שניאור זלמן מליאדי, שכינה אותו "שר התורה", וביקש ממנו הסכמה לספר התניא – זאת, אף שרבי זושא השתדל להיראות כאדם פשוט. נפטר באניפולי בב' בשבט התק"ס, ועל מצבתו נכתב: "פה נטמן הקדוש... עובד אלוקים באהבה והשמח ביסורים, ורבים השיב מעוון".

פעם בא אל המגיד תלמיד חכם אחד, ושאל אותו מה הפירוש במאמר חז"ל: "כשם שחייב לברך על הטובה כך חייב לברך על הרעה", והגמרא מסבירה "לקבולי בשמחה". אותו רב או ת"ח שואל את המגיד – היתכן? איך יכול להיות כזה דבר? ענה לו המגיד: לך לרבי זושא תלמידי ושאל אותו. הלך אותו הת"ח לרבי זושא ושאל אותו. כששמע רבי זושא את השאלה התפלא מאד – איני מבין מדוע שלח אותך הרבי אלי, הרי אני בכלל לא מבין את הדבר הזה, "לברך על הרעה". איני יודע מהי רעה...

מה חידש רבי זושא ללמדן? אם נראה היה כי קשה לברך על הרעה, הרי שלאחר תשובה כזו הדבר נראה בלתי אפשרי... אלא שרבי זושא בתמימותו מראה דוגמה חיה לכך, וכשהוא אומר זאת, הכל מבינים.

כשם שעל הקדוש ברוך הוא נאמר "לא יגורך רע", כך ניתן לומר גם על רבי זושא. רע לא גר בו, ועל כן אין הוא גר-פוחד מהרע. שמו המלא, כפי שנהג הוא עצמו לכתוב אותו, הוא משולם זוסיל. משמעות השם זוסיל/זושא היא 'מתוק', ושמו, אם כך, מתפרש כ'מתיקות מושלמת'... אדם המתנהג ברוע מייחס זאת לסביבתו, לנסיבות חייו, ולבסוף, במודע או שלא, מאשים אף את הבורא בסבלו. אדם כרבי זושא, המלא כולו בטוב, לא רואה רע במציאות החיצונית. מניין הוא שואב את המתיקות הזו?

בצוואתו, מורה המגיד ממעזריטש לבנו, רבי אברהם המלאך, במי מתלמידיו ייעזר כאשר ימלא את מקומו: ייוועץ בעת הצורך ברבי מנחם מענדל מויטבסק, ידבק במדותיו של רבי יהודה לייב מאניפולי וילמד מענוותו של רבי זושא. אולם רבי זושא אינו מצוין כאן רק בענווה. לאחר שמשבח את חכמתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, חוזר פתאום לדון ברבי זושא ומורה לבנו: "אל תסרב [תפציר] בתלמידי ר' זושא להיות רועה צאן קדשים [להיות רבי לחסידים], כי הקדוש הזה כבר עלה למעלה מזה הדרך". דרכו של רבי זושא, בגינה אין הוא שייך להנהגת עדה, היא "למעלה מזה הדרך" בה צועד רבי שניאור זלמן בחכמתו, שכן היא שייכת לספירת הכתר שלמעלה מחב"ד.

בכך טמון קצה חוט להבנת דרכו המיוחדת של רבי זושא, דרכה של ספירת הכתר. חיצוניותה – רצונו העז של הבורא בעולמו, ופנימיותה –  התענוג המושלם שהוא מפיק ממנו, ואף יותר מכך, התענוג הפשוט מעצם קיומו. על כך נאמר בזוהר "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא". באותו מקום עמוק, השמאל, קו הדין והצמצום, לא מורגש כלל כקשה ומגביל. כך נתאווה הקדוש ברוך הוא, ואם כן אין בכך רע.

כאשר אנו חווים קושי הנכפה עלינו מבחוץ, לרוב אנו מתנחמים (או מנסים להתנחם...) בכך שזהו רצון הבורא, שבוודאי מכוון לטוב בסופו של דבר. אך רבי זושא חווה את קשייו כחלק מהתענוג של ה', ומכיר בכך שהעולם כולו על קשייו ובעיותיו, נברא ממנו. התענוג טוב תמיד, ומכוחו מתענג רבי זושא על כל רגע בחייו. שמו, משולם זוסיל, אף עולה בגימטריא תענוג.

עם כל זאת, רבי זושא ידע היטב מה פירושם של ייסורים. ויעיד ה"מי שברך" המיוחד, שנהג לערוך בבית הכנסת שלו בראש השנה: בכל שנה, לאחר שבירך את כל חסידיו, היה מברך את עצמו שיזכה לקבל את כל הייסורים האמורים לבוא על כלל ישראל. כאשר הקהל המבועת שתק, לא הרפה עד שכולם ענו אמן על ברכתו זו... רבי זושא ידע כי לא כולם מסוגלים לחוש כמוהו את סבלותיהם. רוצה היה שכל הקושי והצער, יתממשו רק כל עוד מורגש בהם התענוג.

בדומה לכך, סיפר הרבי הריי"צ: פעם ישבו תלמידי המגיד, כולם צדיקים בעלי רוח הקדש, ותוך כדי שהתוועדו חזו תקופה קשה ביותר, שתבוא בקרוב. תקופה שתדרוש מיהודים, למגדול ועד קטן, מסירות נפש בפועל ממש, ויהיה עת צרה ליעקב. יושב בצד ומקשיב הרבי ר' זושא, ואומר – כדרכו בקדש – בגוף שלישי: "און זושא זאגט, זושא וויל ניט מסירות נפש אויף תורה ומצוות, זושא וויל מקיים תורה ומצוות בריש גלי" (וזושא אומר: זושא לא רוצה מסירות נפש על תורה ומצוות, זושא רוצה לקיים תורה ומצוות בריש גלי). בזה נחתמה ההתוועדות.

ואמר הרבי הריי"צ, כי מכח דברי רבי זושא נדחתה התקופה הקשה לשנים רבות ואף כשבאה לבסוף, באה בעצמה פחותה בהרבה. מתקבל מאוד על הדעת, שכוונת הרבי הריי"צ הייתה לתקופתו שלו – תקופת השואה והשלטון הקומניסטי. מפחיד לחשוב מה גרוע מזה...

כבסיפורים רבים אודותיו, מורגשת היטב גם כאן נטיית רבי זושא לדבר בשם יהודים אחרים, ואף בשם עם ישראל כולו. לכן אין מעוניין רבי זושא במסירות נפש, אף שהוא עצמו אינו בוחל בצרות: את חוויית הקושי, המצח המקומט בריכוז והלבטים הפנימיים שהם נחלת רוב הציבור, אין הוא מחבב. בעוד שאר תלמידי המגיד רואים זאת כעבודת ה', רבי זושא רואה את עצם חווית הרע כעיוות. כמעט ניתן לומר, כי ההתוועדות המאוימת של חבריו רעה בעיניו יותר מהתחזית שגרמה לה. התורה והמצוות, לדידו של רבי זושא, הם עונג צרוף ותו לא – ועל תענוג, אין צורך להתאמץ כל כך...

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION