רבי משה לייב מסאסוב - פדיון גרים

רבי משה לייב מסאסוב, אוהב ישראל הגדול, מסר את נפשו גם לגייר גרים, והסביר שכאשר ממשיכים "חסדים דגדלות" לעולם הם מגיעים גם לגוים, ולכן יש לקרב-לגייר אותם כדי שיהיו ראויים לחסדים שקבלו. האהבה האין-סופית של החסידות היא-היא המולידה נשמות גרים.

נולד בסביבות שנת תק"ה. תלמידו המובהק של רבי שמעלק'ה מניקלשבורג. התפרסם כאוהב ישראל מופלא ששמסר את נפשו על פדיון שבויים ועזרה גשמית לזולת. נפטר ב-ד' שבט תקס"ז ובקשתו שינגנו בלוויתו ניגון בו שימח חתן וכלה התקיימה, כשלהקת מנגנים מאותה חתונה נקלעה באורח פלא ללויה.

רבנו הקדוש ורבי לוי יצחק מבארדיטשוב נסעו מסאסוב כאילו רצונם לטייל, לקחו עמהם אחד כמשמש, וגם סכין מילה ויין וכיוצא. בדרך מצאו תינוק מוטל כרוך בסדינים (שהניחתו אמו והלכה בין הקוצרים), והם היו בית דין של שלושה ומלו בחשאי את הילד לשם גירות. האם, שראתה את בנה מהול, השליכתו – ונתנוהו מיד לבית יתומים בברוד הסמוכה, וכתבו פיתקא בסוד שהוא גר צדק ושיטבילוהו לכשיגדל. ויגדל הילד לתלמיד חכם, ובעת חתונתו בא רבנו הק' לברוד וגילה הדבר ביום חתונתו (ולא פחד מכך, שבמשך השנים נשכח הענין), ושמחו שמחה גדולה. ובטח הקדושים האלו ראו בו נשמה יקרה, ניצוץ גדול, אשר מסרו נפשם עליה לנסוע שם לגיירו בלי רצון אביו ואמו.

סיפור כה מופלא, על גבול הסוריאליסטי – הכולל סיכון לא-מבוטל – דורש הסבר עמוק. המספר מסביר כי בילד היתה נשמה יקרה, שאלמלא הצדיקים היתה נותרת מופקרת בצד הדרך, שלא במקומה (כפי שחשה גם אמו, שמסרה-שכחה אותו בקלות). רבי משה לייב עצמו מסביר באופן מופלא את סוד הגיור בדורותינו:

על מאמר חז"ל "אין קורין לאור הנר, שמא יטה. אמר רבי ישמעאל אני קריתי והטיתי, ולשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה" הוא מסביר שהתורה היא מקור השפע לעולם. כאשר ממשיכים לעולם שפע מתורת הנגלה, השפע מדוד על פי דין ומגיע לראויים בלבד, אך כאשר ממשיכים לעולם שפע מפנימיות התורה נמשכים 'חסדים דגדלות' המגיעים לכל, כולל לאומות העולם. רבי ישמעאל אומר ש'הטה' לעולם שפע מאור התורה הפנימי, ולכן הוא מתחייב להביא "חטאת שמינה" – לקרב-לגייר לעתיד לבוא את הגוים, עליהם נאמר "חסד לאומים חטאת", כך שיהיו ראויים לשפע שקבלו.

הטית הנר בהיסח הדעת נדמית כתקלה, אך עליה נאמר "משיח בא בהסח הדעת", כשהקריאה לאור הנר גורמת לקיום "ונהרו כל הגוים" לבית ה' והאזנתם לקריאת דבר ה' מירושלים. מהפכת החסידות של הבעל שם טוב הפיצה את פנימיות התורה חוצה, והשפע 'נשפך' בכל תחומי החיים בעולם כולו – ברווחה גשמית והתפתחות מפסיכולוגיה ועד טכנולוגיה – דבר הדורש תיקון-השלמה ב'מהפכה הרביעית', המטה לכתחילה את אור נר התורה להאיר לגוים ולקרב-לגייר באהבה את הניצוצות שהתפזרו מהשפעת החסידות 'חסדים דגדלות'.

הדבר מומחש בסיפור גיור נוסף של רמ"ל:

פעם הגיע רבי ישראל מפיקוב, בן ה'קדושת לוי', לבקר את רבנו, שאמר לו: 'הרב מפיקוב, ברצוני לבקר פונדקאים טובים ממכירי, בואו סעו עמדי'. אסרו מרכבה פשוטה ללא קורת גג, ונסעו יחדיו. בבואם אל כפר אחד החל לרדת גשם חזק מאד, והנה למולם עושה יי"ש. כשראה את רבנו אמר לו, רבי, בואו לביתי כי הגשם שוטף! נכנס רבנו הקדוש לביתו, והיה אומר מפעם לפעם: 'רבונו של עולם, בל תשבית לי שמחתי'. והרב מפיקוב תמה: מה שמחה היא זו? אלא שידע שאין לירד לעומק דרכי רבנו הקדוש. התפללו מנחה וערבית, ובעל הבית הביא להם צנצנת חלב חם, ושטח תבן על הארץ – מקום ללון לאורחיו, ואף את העגל שהיה לו בבית השכיב ביניהם לחממם.
רבנו קם בבוקר בשמחה, ופנה לבעלת הבית (אותה הכיר בשמה): 'ראסי, מה תתני לי לאכול?' אמרה לו: 'רבי, תתפללו ואתן לכם סעודת שחרית'. אחר התפלה נתנו להם קערת דוחן מבושל בחלב. הרב הקדוש מפיקוב היה מפונק ומעולם לא אכל מאכל גס כזה, ורבינו הקדוש עודדו ואמר לו: 'אכול, כי הדוחן טוב מאוד! האם הרגשת מעודך טעם טוב בדוחן כמו עתה?'. אחר הסעודה שאל רבנו: 'ראסי, מאין לקחת דוחן טוב זה?'. והשיבה שלוותה משכנתה, אשת-הטוחן הנכרי. שאל אותה: 'והיא אשה טובה, שהלוותה לך?'. השיבה: 'הן!'. שוב שאל: 'והטוחן, גם הוא איש טוב?'. 'לא', השיבה, 'הוא כלב רע, ומכה אותה תמיד, ודרכה לברוח אלי'. אמר רבנו: 'יש לה עוד מדוחן זה?'. השיבה: 'לא, היה לה רק מעט הדוחן שהלוותה לי'. שאל רבנו: 'ואם ידע בעלה שנתנה את מעט הדוחן שהיה לה, מה היה אומר על כך?'. השיבה: 'היה מכה אותה למוות'. אמר לה: 'שמעי, ראסי, את אשר אומר לך: הטוחן יבוא לביתו וישאל על הדוחן, ויכה את אשתו והיא תברח אליך ותאמר לך שרוצה להתגייר, ואז תבואי עמה אלי'. נסע משם לביתו, וכפי שאמר כך היה. שלח רבנו את האשה לעיר אחרת ונתגיירה, ויצאו ממנה גדולי הדור.

נעמיק עוד בשרש נשמות הגרים לאור דברי הקדושת לוי, שהוא ובנו שותפים מרכזיים בטיולי הגיור של רבי משה לייב, בפירוש הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו":

"...היה לו אהבה לנשמות ישראל קודם שנבראו וגם אחר כך... והאהבה הזאת [קודם הבריאה] נקראת א', על שם אאלפך חכמה, והאהבה... אחר שנבראו נקראת ב', בינה. והנה ידוע שנשמת ישראל נקרא ה'. והנה, למי הוא האהבה הנקראת אל"ף? לה"א. והאהבה הנקרא בי"ת? גם כן לה"א. תצטרף אחד אל אחד, א' לה' וב' לה', הוא אותיות אהבה. וזהו ישקני מנשיקות פיהו, כלומר משני אהבות".

שרש נשמות ישראל הוא אהבה (פנימיות החסדים). כאשר ישראל המיוחסים נמשכים מיחוד אה שלפני הבריאה ("מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"), והגרים מיחוד בה שלאחר הבריאה (והרמז ב"בה" הראשון בתורה: "ואתם פרו ורבו [בלידת עם ישראל] שרצו בארץ ורבו בה [בריבוי גרים מבני נח באהבה]"). ואכן, רבי יעקב עמדין מלמד כי ילד הנולד לזוג גוים המתייחדים באהבה אמתית עתיד להתגייר. האהבה האמתית, נטולת-האינטרסים (בניגוד ל"חסד לאומים חטאת"), נשפעת גם לגוים מצדיקי הדור, כך ששני הצדיקים הם בעצם הורי התינוק שגיירו בסיפור הראשון. גם בסיפור השני, הגדוש אהבה, סימן הגיור הוא אהבת-ישראל שהורגשה בדוחן בין אשת-הטוחן לשכנתה היהודיה. בתחלה 'חשד' רמ"ל, ש'הריח' ניצוץ מתקרב ושמח בו, שזו אהבה בין הטוחן ואשתו, שאולי עתידים ללדת בן שיתגייר, אך כשהבין שכל האהבה מרוכזת באשת-הטוחן, ללא שיור בבעלה הרשע, ידע שהיא עצמה עתידה להתגייר. זו מהות 'המהפכה הרביעית' – השפעת אהבת ה' לעולם כולו, מתוך אהבת כל בריותיו וראיית טובו-אהבתו בכל.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION