החוזה מלובלין - לדחוק את הקץ

במהלך הדורות עמדו צדיקים מיוחדים ולחמו את מלחמות ה' לזרז ולקרב את הגאולה. החוזה מלובלין מלמד אותנו פרק בתשוקה להבאת הגאולה

רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, שכונה 'החוזה' בשל ראייתו הפלאית למרחקים בזמן ובמקום, נולד בשנת תק"ה בפולין. היה תלמידם של ר' שמעלקע מניקלשבורג והמגיד ממעזריטש, ואחרי הסתלקותם הפך לתלמידו המובהק של ר' אלימלך מליז'ענסק. הוא התיישב בעיר הגדולה לובלין והקים בה את חצרו, שהמונים נהרו אליה. החוזה שלח את בכירי תלמידיו להפיץ את תורת החסידות בכל רחבי פולין וגליציה, וביניהם "היהודי הקדוש" מפשיסחא, רבי אורי "השרף" מסטרליסק, רבי נפתלי מרופשיץ ועוד רבים. החוזה עסק רבות בקירוב הגאולה וביאת משיח צדקנו, וסיפור מופלא על כך מובא בפנים. נסתלק בתשעה באב תקע"ה, ומנוחתו כבוד בעיר לובלין.

בימי מלחמת נפוליאון בצבא הצאר ברוסיה, גברה מאוד הציפייה לביאת המשיח. וכשהובס צבאו של נפוליאון בשנת תקע"ד, האמינו רבים שהגיע זמן הגאולה.
גם החוזה מלובלין, שהציפייה לגאולה בערה בו מאז ומתמיד, סבור היה שכעת הוא הזמן המתאים לכך (ובפרט שכמה שנים קודם לכן, בשנת תק"ע, כשנפטר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הוא הבטיח כי לא ינוח ולא ישקוט בעולם העליון עד שיביא את הגאולה).
כמה שותפים הצטרפו אל החוזה כדי לסייע לו. ביניהם היו תלמידיו: "היהודי הקדוש", ר' קלונימוס בעל ה"מאור ושמש" ור' נפתלי מברזאן. אליהם נוסף שותף חשוב – המגיד מקוז'ניץ. היהודי הקדוש ייפטר מהעולם ויסייע מלמעלה, ושאר הצדיקים יתאמצו בתפילה מלמטה. עת רצון לכך, מצאו הצדיקים בליל שמחת תורה של שנת תקע"ה. יום זה, שיחול לאחר כפרת העוונות בימים הנוראים, יהיה מתאים לשמחה שבביאת הגאולה.
בליל שמחת תורה אמר הרבי לחסידיו: "אם יהיה הפעם הזאת חג שמחת תורה טוב, אזי יהיה גם תשעה באב טוב". אחר ההקפות ציווה הרבי לחסידים  שיישארו יחד בחדר הגדול שבבית, בעוד הוא יפרוש אל חדרו הפרטי ועליהם לשמרו היטב. ואולם, החסידים נעשו כחירשים, ולא שמעו מה שאמר להם. אז פנה הרבי אל אשתו, בילה, וביקש ממנה שתשמור ותשגיח עליו בלילה הזה. אולם "אִם ה' לֹא יִשְׁמור עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר".
כבר בערב חג הסוכות נפטר המגיד מקוז'ניץ, ובבית בעל המאור ושמש, בליל שמחת תורה, הוטחה אבן בחלון וניפצה את הזכוכית. מיד אמר ר' קלונימוס: "מי יודע מה קורה כעת בלובלין, אצל החוזה…" ופרץ בבכי. גם בביתו של ר' נפתלי מרופשיץ אירע דבר נורא. תוך כדי הריקודים והשמחה בבית המדרש אחזה אש בביתו, בעוד ר' נפתלי עומד ושר שירות ותשבחות ומכוון כוונות על פי הסוד. בני ביתו ברחו מן האש, ומשרתת אחת שלא הצליחה לברוח מתה באותה שרפה.
בינתיים, בלובלין, פרשׁ החוזה אל חדרו הפרטי שבקומה השנייה. על החלון שבחדרו עמדו בקבוקים ריקים, שמהם שתו החסידים מעד לרגל החג. לפתע שמעה בילה, אשתו של החוזה, קול ילד בוכה בפתח ביתה. יצאה הרבנית מן החדר, והלכה לפתוח את הדלת, אולם כשפתחה לא ראתה בחוץ נפש חיה. מיד שבה אל חדרו של בעלה, אך בשובה ראתה כי הרבי איננו ומישהו חטף אותו דרך החלון. לא היה באפשר שהחוזה טיפס על החלון, כיוון שהיה גבוה מאד, וגם הבקבוקים הריקים עוד היו מונחים על אדן החלון הפתוח. נוסף לכך, כחמש עשרה שנה התגורר החוזה בחדר זה, ומעולם אפילו לא הביט החוצה מבעד לחלון.
אחר כך סיפר החוזה כי פסק דין יצא כנגדו מן השמים על שניסה לדחוק ולקרב את הגאולה. כוחות עליונים הפילו אותו מן החלון כדי להמיתו, אולם המגיד מקוז'ניץ מיהר ובא מן העולם העליון, ופרס את כנף בגדו וכך ריכך את הנפילה. למעשה, כך נודע לחוזה באותו הרגע על מותו של המגיד מקוז'ניץ. ואמר אחר כך, כי לו ידע שהמגיד הסתלק לא היה מנסה לפעול כלל.
לאחר הנפילה חיפשו החסידים את החוזה במשך מספר שעות ולא מצאוהו. לבסוף, אחד התלמידים שחיפש במרחק של כמה עשרות צעדים מן הבית שמע קול אנחה. כששאל התלמיד: "מי כאן?" שמע את קולו של החוזה: "יעקב יצחק בן מייטְל."
מיד החלה מהומה, והתלמידים נאספו כדי לשאת את רבם הפצוע אל הבית. בעודם נושאים אותו בזהירות, שמע התלמיד, שזכה לאחוז בראשו של החוזה, והנה שפתיו של הרבי לוחשות את תפילת "תיקון חצות" שנהג לומר תמיד באותה השעה בדיוק, באחת עשרה בלילה.
בגלל פצעיו הקשים של הרבי בטוחים היו מתנגדיו כי מותו קרב ומיהרו לשתות יין ולשמוח. כששמע על כך החוזה אמר: "כשאצא מן העולם, אלו לא ישתו אפילו מים". וכך אכן היה, כעשרה חודשים מאוחר יותר נפטר החוזה, בעיצומו של צום תשעה באב.

רבים מנסים להבין עד היום מה קרה בעצם, באותו קרב שמימי של שמחת תורה. על כל פנים, העיקר ברור, ומאכזב: החוזה מסר את נפשו על מנת להביא את המשיח – ונכשל. הוא אינו הראשון שנפל במאבק הזה, אך השקיע את כל כלו עד כדי מסירות נפש ממש. מסירות שכזו באה מהיחידה שבנפש, המסוגלת להיאחז בעיקר היחיד תוך נטישה של כל שאר העולם.

גם בדור האחרון התרחש מאורע דומה אצל הרבי מליובאוויטש, כאשר בעצומן של ההקפות בשמיני עצרת תשל"ח, לקה הרבי בלבו באופן חמור. כמו החוזה כאן בסיפור, היה הרבי כל ימיו בעיצומו של ה"מרוץ למשיח", שרק הלך והתעצם עם השנים, עד לשיא בשנות הנו"נים, אז לקה הרבי בסטרוק פעמיים, ממש על דרך הנפילה של החוזה בשעתו.

לאורך כל ההיסטוריה מתנהל המאבק,  וגם דוד מלכא משיחא התבטא כי "כל משבריך וגליך עלי עברו". אך לבסוף יוכתר המאבק בניצחון, והגל יהפוך להתגלות בגאולה השלמה. יתרה מזו: בכדי שייוולד צדיק חדש, נצרכת לעיתים מסירות נפש מצד צדיק החי בעולם. כאשר החוזה נפטר בתשעה באב, דווקא בכך פעל בחינה של ירידת נשמת משיח, הנולד, כידוע, בתשעה באב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION