הבעל שם טוב

דמותו של הבעש"ט, שנפטר בחג השבועות לפני כ-250 שנה, אינה פוסקת להכות גלים ולהתפצל להמוני "בעל-שם-טובים" קטנים...

האם יודעים אנו איך היה נראה הבעל שם טוב? לא בדיוק, אין בנמצא תמונה שלו, הרי עוד לא המציאו את הצילום, אך גם ציור מהימן אין בידנו. כמה היינו רוצים לראות, ולו לרגע, את פניו של אותו איש פלא, שאם לא היינו בטוחים בקיומו היה אפשר לחשוב: אולי משל היה, אולי רק אגדה... מסופר שגם הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק (עליו דברנו בחודש אדר) הצטער מאוד שלא זכה לראות את פני הבעש"ט בחייו, עד שפעם אחת ראה רבי אלימלך בחזיון את דמותו של הבעש"ט והנה היא הופכת לשישים ריבוא ניצוצות, "בעל-שם-טובים" קטנים...

סיפורים על הבעש"ט יש רבים מספור, וכבר אמר אחד הצדיקים: מי שמאמין בכל מה שמספרים על הבעש"ט הוא טיפש, אך מי שלא מאמין שהסיפורים יכולים להיות הוא כופר... אך הסיפור שלנו עכשיו הוא האיש עצמו. ובכן, מה פשר החזיון של רבי אלימלך? הבעש"ט הוא "נשמה כללית", יש בו משהו שמחובר לכל אחד מנשמות ישראל, ששים ריבוא "שרשי נשמות" (כמספר בני ישראל ביציאת מצרים ומתן תורה, כאשר כל הנשמות הנוספות על מספר זה הן כענפים המסתעפים ויוצאים מהשרשים). לא לחנם נקרא שמו ישראל – הוא מגלה את הסגולה שיש בכל אחד מבני ישראל, "עם סגולה", ולכן נשמתו כאילו משתקפת (בהולוגרמה) בתוך כל אחד ואחת מישראל. אם כן, נוכל 'לראות' כביכול את הבעש"ט אם נביט היטב לתוך הנשמה של כל יהודי, ובלבד שנרכיב את המשקפיים המיוחדות שגילה הבעש"ט עצמו. 

עורה ישראל

הבעש"ט נחשב מייסד תנועת החסידות, למרות שבראשיתה לא היתה זו ממש 'תנועה' וגם לא נקראה 'חסידות'. אנו מדברים על איש אחד שעצם הופעתו מפיחה רוח חיים בעם ישראל. התקופה קשה מאוד, ישראל נאנקים בארצות הגלות, והצרות מגיעות לשיאן בפוגרומים האיומים של גזירות ת"ח-ת"ט, בהם הושמד חלק ניכר מיהדות מזרח אירופה. לפתע ניצתת תקווה משיחית בהופעת שבתי צבי, אך התברר שזהו משיח שקר, וכגודל התקוה גודל האכזבה. ובאשר למצב הרוחני – נכון שיש הרבה תורה, אבל פעמים רבות יש נתק מסוכן בין תלמידי-החכמים להמון העם, היהודים הפשוטים וקשי-היום שבקושי מספיקים להתפלל. אותם יהודים מרגישים דחויים ונכלמים, נדמה שהתורה היא חמורת-סבר ומאיימת בעונשי גיהינום על עמי הארץ שכמותם... ואילו הרבנים, יש מהם שבמקום לרעות את הצאן הם מתנשאים על אחיהם...

בקיצור, עם ישראל נמצא במצב קשה של עילפון, אפילו תרדמת (קומה). איך מעירים אדם מעלפון? סגולה עתיקה אומרת: אם תלחש באזנו את שמו, הוא יתעורר. מי, אם כן, יעורר את עם ישראל כולו? הקב"ה עצמו גוחן ולוחש באזננו, באהבה וברחמים, את השם שלנו: י-ש-ר-א-ל. הלחש הזה הוא הוא נשמת רבי ישראל בעל שם טוב שירדה לעולם בח"י אלול שנת ה'תנ"ח (1698), לעורר את עם ישראל לתחייה מתרדמת הגלות, להפיח חיים חדשים ורעננים, תקוה ושמחה. כמו מעיין המתגבר, כך החלה נשמתו של הבעש"ט לנבוע מים חיים, ולהשקות עוד ועוד נשמות צמאות, במעגלים הולכים וגדלים, עד עצם היום הזה.

מהו יהודי פשוט

הילד ישראלי'ק התייתם בגיל צעיר. מסופר שאביו הזקן – רבי אליעזר – ציוה עליו לפני מותו: "בני, אהוב כל יהודי כנפשך, ואל תפחד משום דבר בעולם רק מהשם יתברך". ישראל הלך וגדל, וחייו נחלקים לתקופה הראשונה בה היה צדיק נסתר ולתקופת התגלותו ברבים. בצעירותו היה קשור לחבורת צדיקים נסתרים מהם למד תורה, אך רבו העיקרי היה אחיה השילוני הנביא – דמות שבאה היישר מדפי התנ"ך, נשמה שהתגלתה לרבי ישראל הצעיר. בספר מלכים מסופר שאחיה השילוני בישר על קריעת הממלכה, הפילוג בין מלכות יהודה ומלכות ישראל – וכעת חוזר אחיה ודואג לאחות-לחבר את הקרעים בעם ישראל.

בהיותו נסתר, היה הבעש"ט מסתובב בערים ובכפרים ומעודד את אחיו. הוא פנה דוקא ליהודים הפשוטים, חיזק את ליבם ודיבר איתם על המעלה המיוחדת שיש באמונה פשוטה, בתפילה ובאמירת תהלים, בקיום מצוות ועבודת השם בשמחה. פעמים רבות מעלות אלו מתגלות דוקא אצל היהודי הפשוט, שכן התלמיד-חכם העוסק בתורה (אשרי חלקו!) עלול לשכוח, חלילה, שאחרי כל הידיעות שלו הוא אינו משיג דבר בקב"ה, "תכלית הידיעה שלא נדע" – ומעל כל הידיעות נמצאת האמונה הטהורה. גם לאחר פרסומו, כשהגיעו אל הבעש"ט מגדולי חכמי ישראל אז – כמו המגיד ממעזריטש, רבי יעקב יוסף מפולנאה ועוד – המשיכו לדבוק בו היהודים הפשוטים, והבעש"ט לימד את תלמידיו הגאונים לראות את המעלה שיש באותם יהודים "אומרי התהלים" (תלים זאגער). לכל יהודי יש נשמה שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש", והנה הבעש"ט לימד ש"התופס בחלק מן העצם כאילו תופס בכולו" – ולכן כל יהודי קשור עם עצמות ה' ממש, למעלה מכל הגדרה והתחלקות. וכך אמר הבעש"ט:

"הנביא אומר לישראל "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" – כשם שהחכמים הגדולים ביותר לעולם לא ישיגו את אוצרות הטבע הגדולים שהשם יתברך הטביע בארץ... כך לא יכול אף אחד להשיג את האוצרות הגדולים החבויים ביהודים, שהם "ארץ חפץ" של הקב"ה."

הבעש"ט אהב מאוד אור, ובכל מקום בואו ציוה להדליק נרות. וכך אמר: "אור בגימטריא רז, היודע סודו של כל דבר מסוגל הוא להאיר את הדבר". הבעש"ט ידע את סודו של היהודי הפשוט, וכך שפך אור על עם ישראל, ומלא את לבבות העם באור ושמחה.

תלמידי הבעש"ט העידו שהוא היה גדול בכל שטחי התורה, אף שכמעט לא הגיעו אלינו ממנו דברי תורה בתחום ה'נגלה' (גמרא והלכה). אמנם בפנימיות התורה נמסרו בשמו הרבה 'תורות' (כאשר אחד המקורות המוסמכים ביותר הוא תלמידו הגדול בעל "תולדות יעקב יוסף", הכותב פעמים רבות בספריו "שמעתי ממורי") – בדרך כלל בקיצור וברמז, אך יש בהם עומק מופלא ואפשר לפתח אותם לשיטה שלמה בעבודת השם. יש אפילו שהגדירו שבחכמת הקבלה יש שלשה רבדים עיקריים: קבלת הרמ"ק, קבלת האר"י הקדוש, וקבלת הבעל שם טוב. אך הנה, לאחר כל זאת, מסופר שפעם בעת צרה הגיע הבעש"ט למצב של "הסתלקות המוחין" – לפתע נעלמו ממנו כל השגותיו הגבוהות, כאילו השתכחה כל תורתו. במצב הזה, מסופר, התחזק הבעש"ט באמונה פשוטה והתחיל לחזור על מה שהוא יודע, והיו אלו שמות האותיות – אל"ף בי"ת גימ"ל.... – ותוך-כדי אמירתן חזרו אליו כל ה"מוחין"... הנה גם הבעש"ט הוא יהודי פשוט. הוא פשוט יהודי.

כשיפוצו מעינותיך

המסמך החשוב ביותר שנותר לנו מהבעש"ט עצמו הוא העתק המכתב ששלח לגיסו רבי גרשון מקיטוב שעלה לארץ ישראל. במכתב זה, מתאר הבעל-שם-טוב חוויה מיוחדת הנקראת "עליית נשמה" – המודעות עוזבת את הגוף וסביבתו הפיזית, ורואה חזיונות רוחניים בעולמות עליונים – מעין נבואה או כמו התיאורים בחז"ל על החכמים שהיו צופים במעשי מרכבה. באותה עליית נשמה (בראש השנה שנת תק"ז), ראה הבעל-שם-טוב והנה שמחה גדולה שוררת בגן עדן, ואף רשעים רבים חוזרים בתשובה, ובתוך הדברים הוא מבקש לעלות לעולם גבוה יותר:

"ועליתי מדריגה אחר מדריגה, עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד, ואיני יודע לשמחה זו מה היא עושה, והייתי סובר שהשמחה הזו ח"ו על פטירתי מהעולם-הזה, והודיעו לי אח"כ שאיני נפטר עדיין כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד יחודים למטה ע"י תורתם הקדושה, אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה.
ושאלתי את פי משיח, אימת אתי מר [מתי יבוא אדוני]? והשיב לי, בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה."

כבר בגמרא מסופר על רבי יהושע בן לוי ששאל את המשיח "אימתי קאתי מר", והמשיח ענה "היום!". משעבר היום ומשיח לא בא, התברר שכוונתו היתה כמו בפסוק "היום אם בקולו תשמעו"... והנה עברו דורות של גלות, ושוב שואל הבעש"ט את השאלה: עד מתי? וכאן המשיח 'מחזיר את הכדור' ואומר לבעש"ט שהדבר תלוי "בעת שיתפרסם לימודך בעולם". מה שאתה עושה זו הדרך (ולכן לא הגיע זמנך להפטר מן העולם, כי מאוד נהנים כאן מעבודתך), וכאשר הדרך הזו תתפשט, לכש"יפוצו מעינותיך חוצה", אז "תהיה עת רצון וישועה".

הדור שלנו חוזר ומגלה את הבעל-שם-טוב ותורתו, חושף עוד ועוד מאוצרות האמונה שהנחיל לנו. הבעל-שם-טוב גילה את הסוד, הרז המאיר שבכל יהודי, והוא גם לימד שבכל יהודי יש "ניצוץ משיח" – ממש כמו "הבעל-שם-טוב הקטן" בחזיון של רבי אלימלך. כאשר נאמין בניצוץ משיח שיש בנו, יתחברו הניצוצות כולם לאבוקה גדולה ומאירה, והמשיח עצמו יתגלה בקרוב בימינו. ובעזרת ה', שנת תשע"ה תהיה עת רצון וישועה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION