אבני נזר

על הרב הקדוש רבי אברהם  מסוכצ'וב, בעל 'אבני נזר'

בי"א באדר מציינים את יום פטירת רבי אברהם בורנשטיין מסוכאטשוב זצ"ל, הנודע כבעל ה'אבני נזר'. אביו של רבי אברהם, רבי זאב נחום מביאלא, היה גדול בתורה בזכות עצמו, אך הכשרון המיוחד של בנו התבלט כבר בגיל קטן, יחד עם צדקות ויראת שמים מופלגת. רבי זאב נחום היה מחסידיו של רבי מנחם מענדל מקאצק, וכך יצא שרבי אברהם הצעיר נבחר בידי הרבי הגדול מקאצק לשאת לאשה את בתו הצדיקה שרה.

כך מתאר רבי אברהם עצמו את צעדיו הראשונים בלימוד התורה: "ועוד כד הוינא טליא [כשהייתי טלה, קטן] לימדני אדוני אבי מורי ורבי זצ״ל  דרכי פלפול. וכד הוינא כבר עשר [כשהייתי כבן עשר] חידושים חדשתי. אחר כך נכנסתי לפני ולפנים, לבית חמי אדמו"ר זצ"ל מקאצק, מקור החכמה והתבונה. ממנו דרכי העיון למדתי. וממנו נתוודעתי מה יקרא חידושי תורה באמת, כי לא כל הפלפולים חידושים המה [כלומר, צריך להבחין בין פלפול חריף לבין בקשת האמת]. ולא יאומן כי יסופר ההשגחה הגדולה אשר השגיח עלי בעינא פקיחא".

עד מהרה, נודע רבי אברהם כאחד מגדולי הדור בלימודו המעמיק ובכוחו לפסוק הלכה למעשה. רבי אברהם שימש כרב בכמה קהילות, ומקומו האחרון היה בעיר סוכצ'וב. הוא כתב ספר יסודי בשם 'אגלי טל' על מלאכות שבת, ותשובותיו הרבות נדפסו בספר השאלות-ותשובות שנקרא 'אבני נזר' – ספרים שהציבו אותו בשורה הראשונה של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים.

שמח בתורה

נלמד יחד משהו יסודי מדברי רבי אברהם על לימוד התורה, מתוך הקדמתו ל'אגלי טל': "שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו". נעצור רגע להסביר. נראה שיש כאן טענה רצינית: הרי לימוד התורה צריך להיות לשם שמים ולא להנאת עצמו, ואם כן לכאורה ההנאה והשמחה בלימוד התורה מורידות מערך הלימוד!

אבל רבי אברהם ממשיך "ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.... יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה... הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולן קודש כי גם התענוג מצוה". אמנם יש כלל בהלכה "מצוות לאו להנות ניתנו" – עצם קיום המצוה אינו נחשב הנאה, אלא מילוי חובה מתוך 'קבלת עול'. אבל מצות לימוד תורה אינה כשאר המצוות, ההנאה היא חלק מהלימוד עצמו, כך התורה "נבלעת בדם" והתענוג עצמו הוא חלק ממצות לימוד תורה.

להתענג במצוה

ומה בנוגע לשאר המצוות? האם הנאה של קורת רוח מקיום המצוה, לא הנאה של תועלת עצמית צדדית, פוגמת במעלת המצוה? כאן נעזר בדברי בנו הגדול של רבי אברהם, הלא הוא רבי שמואל מסוכצ'וב בעל השם משמואל, אחד מספרי החסידות המוכרים והאהובים ביותר.

אומר השם משמואל: התורה אומרת "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים", ומכאן שעלינו להרגיש שהבחירה בקיום המצוות היא כבחירה בחיים לעומת מות, וכי יש הנאה גדולה מזו? אם כן, מה הכוונה שהמצוות לא ניתנו כדי להנות? אלא "אף שאין עריבות כעשיית המצוות בכוונה, מכל מקום עריבות זו נמי [גם] תהיה מצד שכך נצטווינו להתענג במצוותיו, ואילו יצויר שלא תהיה בה עריבות לא היה גורע ממנה". כלומר, לעשות מצוה בכוונה זו אכן הנאה ערֵבה שאין כמותה, אבל האדם צריך לחשוב שהיה מקיים את המצוה גם אילו לא היתה כל הנאה בכך, מתוך קבלת עול. יתירה מזו, השם משמואל מדגיש שההנאה היא "מצד שכך נצטוינו להתענג במצוותיו". ה' הוא כמו אבא טוב ואוהב, הרוצה שבנו יהנה וירגיש הכי טוב. כאשר הבן נהנה וטוב לו, זה בדיוק מה שהאב רוצה!

מכאן אנו מגיעים לפורים הקרב ובא. במצוות פורים, יותר מכל שאר המצוות בתורה, מודגש מאד העניין החיובי בהנאה: "חייב איניש לבסומי בפוריא" – להרגיש טוב, מעוּנג ומבוסם. אכן, חז"ל אומרים שקבלת התורה בהר סיני נעשתה מתוך כפיה ואונס – "כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית" (למרות שגם אנו אמרנו ברצון "נעשה ונשמע") – אבל בפורים חזרו ישראל וקיבלו את התורה מתוך רצון גמור, "הדור קבלוה בימי אחשורוש". לכן בפורים מתגלה במיוחד הממד של ההנאה בקיום המצוות – הנאה שאינה מנתקת אותנו מקיום רצון ה', אלא מחברת את החיים הפשוטים שלנו אל רצון ה'.

ישוב ארץ ישראל

אחת התשובות הידועות של האבני נזר היא "בדבר אשר מקרוב נתרבו קוני אדמה בארץ ישראל, אשר במשך איזה שנים יוכלו להתפרנס ממנה". הוא מאריך לדון, ברוחב ובעומק, בדברי הגמרא והפוסקים על מצות ישוב הארץ, על 'שלשת השבועות' ועוד. בתוך הדברים, הוא מבאר שעיקר המצוה בישיבת הארץ היא כאשר מתפרנסים ממנה, שכן בארץ-ישראל יש עלינו השגחה ישירה מאת ה', אבל מי שגר בארץ-ישראל ומקבל צדקה מאנשי חוץ-לארץ, זהו חסרון מהותי בישיבת ארץ ישראל. אלא שאם בני חוץ-לארץ נותנים פרנסה לבני הארץ בדרך כבוד, כמו "המביא דורון לתלמיד חכם", אין זה נחשב שבני הארץ ניזונים מהם (שהרי אדרבה, בני חוץ לארץ מתכבדים בנתינתם).

והנה חלק ממסקנת התשובה: "אם עולה ויהיה לו מצב פרנסה שם... מקיים בישיבתה מצוה ששקולה ככל המצוות... ובלבד שיתיישב שמה בתוך קיבוץ אנשים מישראל הכשרים", ומבאר שכאשר יהיה 'קיבוץ' של אנשים כשרים שומרי מצוות, ומקפידים על המצוות התלויות בארץ "על ידי זה ירבה בה קדושה וברכה. וכמו האדם בקיום המצוות תתחזק נשמתו, כן הארץ על ידי קיום מצוותיה יתרבה קדושתה, וברכת הארץ תלויה בקדושתה".

"נאה דורש ונאה מקיים" – האבני נזר אף שלח את בנו וחתנו לארץ ישראל על מנת לרכוש קרקע להקמת ישוב יהודי. חיבתו לארץ משתקפת גם בשם ספרו, הלקוח מהפסוק "וְהוֹשִׁיעָם ה' אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתו" – בני ישראל יהיו כאבנים יקרות על אדמת הארץ, בשלמות התורה, שלמות העם ושלמות הארץ. יהי רצון שנזכה לכך במהרה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION