התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

טוב לב משתה תמיד

שלש דרכים להביא את המשיח - סיפורי רבי בונים

  • הדפסה

רבי יצחק קאליש מאמשינוב נולד לאביו רבי יוסף קאליש – האדמו"ר השלישי לשושלת אמשינוב שנוסדה ע"י רבי יעקב דוד קאליש – בנו של רבי יצחק מוורקא ותלמידו של רבי מ"מ מקוצק. נודע באהבת ישראל ובדרך העבודה של בית אמשינוב-וורקא. דרכו היתה להרבות בסיפורי חסידים הממחישים את מסורת בית אבותיו. דברי תורתו וסיפוריו לוקטו בידי נכדו לספר 'ימות עולם'. נפטר בי"ט אדר תשנ"ג וארונו הובא לקבורה בבית החיים העתיק בטבריה, בחלקת תלמידי הבעש"ט.

שלֹשה סיפורים משיחיים על רבי שמחה בונים מפשיסחא מתוך הספר 'ימות עולם' לרבי יצחק קאליש זיע"א – האדמו"ר מאמשינוב.

סיפור ראשון:

הרבי [החוזה] מלובלין שאל פעם להרבי ר' בונים, "בונים, מה תעשה כשתשמע שמשיח עומד לבוא?" ענה הרבי ר' בונם: "אכנס לשעֶנק [= בית-מרזח] ואשתה כוס 'מעֶד' [=משקה של דבש], ועוד כוס 'מעד', ועוד כוס... עד שאחטוף שינה, ושאקום משנתי יהיה כבר לאחר שהגיע". ענהו הרבי מלובלין: "בונים, מתיירא אני שלא יניחו אותך לישן...".

לסיפור זה יש לצרף אִמרה נוספת בשם רבי בונים. בפולין אמרו בשם הרבי ר' בונים: "כשיבוא המשיח יקבלו פניו עם בקבוק של משקה, ויאמרו שבזה החזיקו ישראל מעמד במשך שנות גלותם".

סיפור שני:

אמר: "כשיבוא משיח וועט מען לאכען אויף די פאסט'ן [= יגדל הצחוק]" – וטעמו: שבדורות הקודמים שהיו צדיקים כרבי שמעון בר יוחאי וכדומה לא בא משיח, "און צו מיר בונים, וועט ער קומען..."
וסיים מרן זי"ע [רבי יצחק מאמשינוב]: "פון דעמאלטס ביז היינט קען מען אויך אסאך לאכען [= מאז ועד היום יכולים גם כן לצחוק הרבה]".

 

סיפור שלישי:

אמר הרבי ר' בונים שבאמת היה ביכלתו להביא את המשיח, אלא שאין ברצונו לבייש את הצדיקים שבדורו כגון הרה"ק מאפטא, שלא הביאו את המשיח. "מען וועט זיצען ביי א טיש, און איך וועל זיצען ביים סוף טיש, און מען וועט פרעגען משיח ווער האט דיך געברענגט, וועט ער ווייזען אויף מיר און וועט זאגען "דו בונים האסט מיך געברענגט", וועלען זיי האבען חלישת הלב [= כשיבוא משיח ישבו כולם אצל השולחן, ואני אשב בסוף השולחן, וישאלו למשיח מי הביא אתכם, ואז יצביע משיח עלי באומרו 'אתה בונם הבאת אותי', והלא יגרום זה חלישת הלב לשאר הצדיקים]...".

שלֹש דרכים להביא את המשיח

עד כאן ראינו שלֹשה ווארטים לגבי משיח מרבי בונים, נתבונן בהם:

יש שתי פעמים בשנה ששותים הרבה – פעם אחת בפורים, "עד דלא ידע", ופעם שניה בשמחת תורה. בחסידות מבואר שההבדל בין שני זמנים אלה הוא שבשמח"ת שותים מ'יין המשמח' (כשמו כן הוא, שמחת תורה, צריך לשמוח עם התורה – ואנו מקוים שכך גם היא שמחה אִתנו – וצריך לרקוד איתה). ובפורים מ'יין המשכר'. בשמחה תורה כששותים לא צריך ליפול שיכור על הרצפה ולישון עד שכאשר נקום זה כבר יהיה אחרי שמחה תורה, אבל פורים דווקא כן, שכן הוא למעלה משמח"ת. בדרך כלל כתוב שיין הוא בפרצוף אמא, ובפנימיות אמא יש 'יין המשמח' ובחיצוניות אמא, ש"מינה דינין מתערין", יש 'יין המשכר'. אבל בחסידות מבואר שהשֹרש של היין המשכר הוא בפנימיות עתיק – ברדל"א, וזה היין של פורים, ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", עד שבפורים באמת בסוף "נופלים על המטה" - שותים עוד ועוד עד שנופלים. זו בחינה של "עד דלא ידע".

להביא את המשיח צריך מהשרש הכי גבוה בנפש, מהרדל"א – "רישא דלא ידע ולא אתידע" –  דעתיק. איך מגיעים לשם? כמו שאמר רבי בונים, נכנסים לבר ומזמינים כוס מעד ועוד כוס מעד ועוד כוס מעד עד שנופלים, ואז כשקמים משיח כבר הגיע. איזה דוגמה יש בתורה להתנהלות הזו? שככה מביאים מישהו לעולם? זו ההתנהגות של חזקיה מלך יהודה, שהיה ראוי להיות משיח, אם היה אומר שירה על הנס המופלא כאשר קם בבקר. בא סנחריב עם כל חילו העצום, שם את ירושלים במצור, ואין שום סיכוי להנצל בדרך הטבע – אז חזקיה הולך לישון, שה' כבר יטפל באויב. זה בטחון סביל, של הוד – עומק תחת, ששרשו ברדל"א – וכשהוא קם בבקר באמת היה נס משיחי, ואם רק היה חותם על הנס הזה באמירת שירה הוא עצמו היה נעשה המשיח, בזכות זה שהלך לישון. יש הרבה דברים שעושים בשינה, ואחד מהם זה להביא את המשיח. זו הכוונה בכלל, כל ערב בק"ש על המטה – כל היום עבדתי קשה (הלואי), למדתי תורה וקיימתי מצוות והכל היה כפי שהרבי מלמד "להביא לימות המשיח", אבל בנתיים זה לא עבד. אז מה אני יכול לעשות? ללכת לישון, וכאשר אקום זה יהיה כבר לאחר מעשה. זו בחינה אחת, שמביאים את המשיח מהרדל"א שלי, מה"עד דלא ידע".

יש בחינה שניה, שמביאים את המשיח עם צחוק אחד גדול. אם מביאים את המשיח עם "צחוק אחד גדול" זה בא מ'רישא דאין', הראש השני של הכתר. ומה הצחוק? הצחוק זה שבשביל כל הצדיקים של הדורות משיח לא בא, ובשבילי משיח בא – "צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי". הצחוק הזה הוא שֹרש ביאת המשיח ברישא דאין, בראש השני של הכתר – התענוג, או הצחוק, זה בחינת יצחק שבכתר. על בחינה זו כתוב שהמשיח יבוא פתאום – "פתאֹם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". דבר שבא פתאום הוא מפחיד מחד ומצחיק מאידך, ממש "פחד יצחק", "ופחד ורחב לבם", כמו שהמפרשים מסבירים שפחד יכול להיות תגובה ספונטאנית לכל תופעה פתאומית, גם הכי טובה. כמו שמודיעים למישהו שזכה בפיס במיליארד דולר, קודם כל יש פחד וממנו בא צחוק של המרחב העצמי, רחבות אין סופית. "ופחד ורחב לבם" נאמר בישעיה על הגאולה של מלך המשיח, עליה כתוב במלאכי "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". העיקר שיתגלגלו מצחוק, וזה מאד מתאים לרבי בונים שכשמו כן הוא, שמחה.

הדבר השלישי זה רישא דאריך, הרצון, שמשיח תלוי ברצוני – שאם אני רוצה אני מביא את המשיח ברגע הזה. אבל ברצון, רישא דאריך, יש גם מוחא סתימאה – יש שם חישובים, ואני צריך לשקול במו"ס שבתוך רצוני אם באמת אני רוצה עכשיו להביא את המשיח, או שמא, כדי לא לבייש את צדיקי הדור, אני לא אביא את המשיח, שמישהו אחר יביא את המשיח. זה המשיח ברצון של הרבי ר' בונים.

מהו ההסבר לתשובת החוזה בסיפור הראשון – "בונים, מתיירא אני שלא יניחו אותך לישן..."? אתה בונים תשתדל באמת להגיע למדרגה זו – לרדל"א, אבל לא יתנו לך. החוזה מודה שאם רבי בונים יגיע לשם משיח יבוא מיד, אבל לא יניחו לכך, או שיאמרו שצריכים אותך לפעילות אקטיבית בשביל ביאת המשיח. גם נצח וגם הוד מושרשים בפנימיות הכתר, אבל נצח זה פעיל והוד זה סביל. רבי בונים אומר שכאשר יאמרו שמשיח בא אני נכנס לשאנק ומתחיל לשתות, ואומר לו החוזה שאני פוחד שלא יתנו לך לישון – היינו שצריכים את ההשתתפות האקטיבית שלך. אפילו שאומרים שמשיח כבר מגיע, בכל זאת צריך משהו לעשות כדי לגמור זאת בחיצוניות.

לחיים לחיים.

  • הדפסה