התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

רבי יעקב יצחק מבלענדוב

הענוה והשפלות הקיומית של רבי יעקב יצחק מבלענדוב מלמדות על אחד מאתנו איך להתחבר לאבות הקדושים ואיך לשאוף לקץ הגאולה

  • הדפסה

רבי יעקב יצחק שפירא מבלענדוב, נולד לאביו רבי חיים מאיר יחיאל, הנודע בכינויו 'השרף' ממוגלניצא – נכד המגיד מקאז'ניץ, ולאמו – נכדת רבי אלימלך מליז'נסק. אביו קראו על שם 'היהודי הקדוש' ואמר שכל דברי תורתו אומר בשביל בנו יעקב יצחק. נודע בעבודתו בהתלהבות אש קדש "כמלאך ושרף" ובתקיפותו שלא נשא פנים לאיש. היה נחבא אל הכלים ובורח מכל ענין של כבוד. נפטר במוצש"ק פרשת שלח, אור לכ"ד סיון תרמ"ב. נטמן בבית העלמין בוורשה ובהלווייתו השתתפו למעלה מעשרים אלף איש. לאחר פטירתו נהגו כל חמשת בניו באדמו"רות. דברי תורתו נלקטו ע"י תלמידו לספר 'אמת ליעקב'.

היחוס לאבות מתוך שפלות

שח לי ידיד נפשי ומחותני הרב ר' יעקב משה קליינבום שליט"א אבדק"ק סאבאטע ששמע מאביו החסיד ר' יוסף נ"י שפעם אחת שבת אצל הרה"ק ר' יעקב יצחק זצוק"ל מבלענדוב, ודרכו של הרה"ק היה שבליל שבת קודש אחר קידוש סיפר כמה סיפורים ענינים נפלאים, ועל פי הרוב סיפר מופתים רבים מעצמו, מה שקרה אצלו.

וסיפר אז שפעם עשה חשבון בנפשו ולא הוכשרו מעשיו בעיניו, לכן לא האמין בשום אופן אשר הוא נכד המגיד הקדוש, כי היאך יתכן שמקדוש כזה יצא שפל כמוני. והיה לו מזה גודל שברת הלב ולא ידע לשית עצות בנפשו, והלך ברעיון זה כמה ימים.

פעם חלם לו, אשר הוא בקאזניץ על ציון ואהל המגיד ונדמה לו ששם באהל המגיד עומדים המון אנשים רבים מפה לפה, מצפים לביאת המגיד הקדוש. ויתיצב גם הוא בתוך העומדים האלה. ופתאום בא המגיד ופינו לו העומדים מקום ועשו שורה מכאן ושורה מכאן והמגיד הקדוש עבר בתוך לילך לקברו והלך בטלית מכוסה על פניו. וכאשר הגיע המגיד אלי העביר הטלית מעל פניו והניח הטלית על ראשי ונשען בשתי ידיו הקדושים על שתי כתפותי ואמר לי בזה הלשון: דיא ביסט מיין אייניקל, דיא ביסט מיין אייניקל, דיא ביסט מיין אייניקל [אתה נכדי, אתה נכדי, אתה נכדי]. כן אמר שלש פעמים. ובבוקר כאשר קמתי ממטתי סרה מעלי רוחי הכהה והרעיון הנ"ל גז חיש ועבר, והאמנתי כי אני הוא נכד המגיד.

ידוע הדיוק בפסוק "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" ובתפלה "אלהינו ואלהי אבותינו" – בהקדמת הקשר האישי לה' לקריאת שם ה' על אבותינו. רק כאשר יש יחוס עצמי – גילוי הניצוץ האלקי העצמי, הקושר את האדם לאלוקיו – ראוי האדם להתייחס גם על קדושת אבותיו. כשחשבון הנפש גורם לאדם לחוש שלא הוכשרו מעשיו, וכביכול אינו ראוי לקרוא לה' "אלי" או "אלהינו", הוא מפקפק בעצם יחוסו לאבותיו הקדושים.

החזרה המשולשת על "אתה נכדי" בסיפור רומזת לכך שהוא מתאר חויה השייכת לכל יהודי, שצריך לחזק את יחוסו לשלשת האבות – "אין קורין אבות אלא לשלשה" – "אלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". דווקא בזכות השפלות – כאשר האדם מרגיש שאינו ראוי ולא מגיעה לו שום זכות – מתגלה האלקות שבו ואז מנחמים אותו שלשת האבות ואומרים לו 'אתה נכדי, אתה נכדי, אתה נכדי'.

החויה הזו חוזרת בכל בקר, כאשר מברכים "שלא עשני גוי" בשמחה רבה (כמסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ועל צדיקים נוספים) – כאשר אני מביט על עצמי ועל מעשי יש לי הוה-אמינא שאיני יהודי כלל, ואני שמח לגלות שאני אכן יהודי. כל יהודי מיוחס לאבות, והדבר מדרבן אותו להיטיב גם את מעשיו ולומר "מתי יגיעו [בדרך געגוע ונגיעה עכ"פ, כמבואר בחסידות] מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב".

חולת אהבה לגאולה

שפלותו של רבי יעקב-יצחק מתבטאת גם בסיפור הבא:

הרה"ק רבי זעליג אלעזר זצוק"ל מקאזניץ סיפר שאביו הרה"ק ר' יעקב יצחק זצוק"ל מבלענדוב בשנת ת"ר לפ"ק בערב פסח בשעת אפיית מצות מצוה, שמע מאביו הרה"ק רבי חיים מאיר יחיאל זצוק"ל [ממאגלניצא] דברים כאלו אשר היה נראה לו מהם אשר הגואל צדק יבוא בזמן קרוב מאד. ומן הזהר הקדוש היה גם כן נראה כך. ויען שלפי ענוות צדקתו החזיק עצמו לאינו מוכשר ומוכן לקבל פני משיח צדקנו לכן מרוב הפחד והדאגה נפל בחולי הקדחת ר"ל וחלה כך עד שבועות. ששה [אולי צ"ל שבעה] שבועות רצופין. ואחר כך חזר לאיתנו בעזהי"ת.

בין פסח לשבועות ישנם מט ימים, כמנין חולה. ידוע מרבי אברהם המלאך, בן המגיד ממעזריטש, ומצדיקים נוספים כי ימי הספירה הם ימים המסוגלים לביאת המשיח. תחושת האדם שאינו ראוי ומוכן כלל לביאת המשיח מפילה עליו חיל ורעדה ועושה אותו חולה בימים אלה (כאשר שרש וראשית החולי היינו חוית "חולת אהבה אני" המתוארת בשיר השירים, המגלה הנקראת בפסח שלש פעמים – אחרי ליל הסדר, בשבת חול המועד ובעשר השירות שנהוג לומר בליל שביעי של פסח).

עיקר הספירה הוא בחדש איר (הכלול כולו בימי הספירה), ראשי תיבות "אני הוי' רֹפאך", כידוע – החולי והרפואה באים כאחד בימי הספירה (על דרך המשיח עצמו, הנקרא "בר נפלא" ונופל וקם כאחת בכל רגע), כאשר כל ההתקדמות בימי הספירה היא בבחינת "ילכו מחיל אל חיל", מחולי אל חולי, לקראת היעד – עד שמגיעים למנוחה שבסוף, במתן תורה (כמבואר בספר התניא).

בפרט קשור הסיפור לקץ האמור בזהר הקדוש על שנת ת"ר, על פי הפסוק "בשנת שש מאות שנה לחיי נח... נבקעו כל מעינות תהום רבה וארֻבֹת השמים נפתחו" – קץ הקשור לחיבור חכמת התורה (המים העליונים) וחכמת הטבע-המדע (המים התחתונים) שהחלו לנבוע להתגברות בשנה זו. ההרגשה שלא מצליחים לייחד כדבעי בין התורה והמדע – ונוצר פער המעכב את הגאולה (ומרחיק יהודים משמירת התורה והמצוות) – גורמת חולי, דאגה קיומית המעוררת לעסוק כדבעי בענין, עד ש"חזר לאיתנו בעזהי"ת".

 ---

(מתוך הספר 'גן הדסים' לר' אלעזר דוב גימן)

 

  • הדפסה