התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

ארי שבחבורה – רבי חיים בן עטר

  • הדפסה

רבי חיים בן עטר, נודע על שם פירושו על התורה 'אור החיים' הקדוש, נולד בשנת תנ"ו בסאלי שבמרוקו לאביו רבי משה ולמד תורה מפי סבו רבי חיים בן עטר 'הזקן'. נישא לקרובתו פאצוניה ועמד בראשות הישיבה בסאלי, כבר שם נודע כאיש אלקים קדוש, דרש בפני הקהל בקביעות והיה גבאי צדקה. במשך תקופה מסויימת ערך גלות ברחבי מרוקו. מאחר ואשתו לא ילדה לו ילדים, נשא אשה שניה, אסתר. שתי נשותיו חיו איתו עד סוף ימיו בירושלים. לאחר מסכת מחלוקות ורדיפות נגדו, עלה לארץ ישראל, כשבדרך עבר בליוורנו שבאיטליה, שם הדפיס את פירושו המפורסם על התורה וגייס תמיכה כספית לעלייתו ארצה ולכלכלת הישיבה שתכנן להקים. בסוף שנת תק"א הגיע עם תלמידיו לעכו שם הוקמה הישיבה בראשונה. הזמנתם של יהודי טבריה לקבוע את מושבו בעיר לא עלתה יפה, ולאחר תקופה קצרה של התיישבות בפקיעין, עלו בסוף שנת תק"ב לירושלים, שם הוקמה ישיבתו 'מדרש כנסת ישראל'. כעבור פחות משנה נסתלק לבית עולמו בט"ו תמוז תק"ג ומנו"כ בהר הזיתים.

הבעש"ט העיד עליו שהיה נשיא הדור ומשיח שבדור, ואף אוה"ח הקדוש רמז על כך בכתבו "משיח ה' שמו חיים". רבי חיים ופירושו התפרסמו והתקבלו בהערצה ברחבי כל העולם היהודי ובפרט בקרב תלמידי הבעש"ט. מקובל בשם הרבי הריי"צ שאת פירושו על התורה כתב אור החיים תוך כדי שלמד שיעור בחומש עם בנותיו. חיבר ספרים רבים, ביניהם 'חפץ ה'' ו'ראשון לציון' על חלק ממסכתות הש"ס, 'פרי תואר' על שו"ע יו"ד 'אור החיים' על התורה ועוד. תלמידו המפורסם ביותר היה החיד"א.

כשעלה ארצה אור החיים הקדוש, עשה את הדרך במדבר יחד עם שיירה של ישמעאלים. בדרכם, לפתע, פגעו בנחש גדול ומאיים, דוגמת ה"נחשים השרפים" בהם נענשו בני ישראל במדבר. הנחש התקרב לבני השיירה ופחד גדול נפל עליהם. אור החיים הקדוש, שהוכר כצדיק וקדוש גם ע"י בני השיירה שאינם בני ברית, ציווה עליהם כי יירו חיצים על הנחש. הערביים ירו בנחש, פגעו בו והמיתו אותו. כעבור זמן מה נתקלו באריה גדול ואימתני. האריה התקרב לעברם בשאגות מעוררות אימה, ושוב התפשט פחד בין בני השיירה. הפעם, ציוה רבי חיים, שאיש לא יזוז ממקומו, והוא עצמו יטפל בעניין. אור החיים הקדוש ניגש לכיוון האריה וכשהיה קרוב אליו מספיק, הראה לו את אות הברית שלו, ותכף ומיד ברח האריה. ואמר על כך אור החיים הקדוש שמי שהוא שמור ולא פגם מימיו, הרי הוא נשמר מהמזיקים וחיות רעות ומכל דבר רע.

יש כאן סיפור על קדושת הברית של אור החיים ועל קידוש השם שפעל בכך שהסביר כי יהודי שנוטר ברית נשמר מכל דבר רע וכל חיות העולם מפחדות ממנו (כמובא גם בתניא פרק כ"ד). כשנתבונן בסיפור, עולה השאלה למה עם הנחש לא עשה אור החיים מה שעשה עם האריה, שגילה את מילתו והניס אותו? לפי הקבלה, עד כמה שהנחש גדול ומאיים, הוא 'יסוד דקטנות'. את הנחש צריך להרוג, ובהשראת הצדיק היהודי אפילו הערבים יכולים לירות בו. הדימוי של ירית חיצים אף הוא דימוי מובהק של יסוד, "יורה כחץ". על ישמעאל כתוב שהוא "רובה קשת", הענין שלו  לירות חיצים מהקשת – קשת היא ספירת היסוד בקבלה – רק שאם הוא לא כפוף ובטל לצדיק היהודי, הכל אצלו בטומאה, הגם שהוא חצי מהול (שלכן כתוב בזהר הקדוש שיש לו אחיזה בארץ ישראל, אחיזה שקרית המתאפשרת כל עוד ישראל עצמם אינם מתוקנים כראוי בשמירת הברית). אבל בסיפור שלנו ישמעאל מקבל את ההשראה מהיהודי הצדיק, המשיח, ולכן גם הוא יכול לירות חיצים בנחש ולהרוג אותו. מיהו האריה? במרכבה העליונה האריה הוא החסד. כתוב בגמרא (סנהדרין קו, א) שאוי לו למי שעומד בין האריה והלביאה בעת זיווגם – החיבור ביניהם הוא החזק ביותר בין כל חיות הבר. לכן דווקא האריה, יותר מכולם, רגיש לשמירת הברית.

 

בדרכו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל בשיירה במדבר, הגיע יום שישי והשבת הלכה והתקרבה. אור החיים הקדוש ביקש ממנהיגי השיירה הערביים לעצור ולשבות במקום אליו הגיע בכדי לא לחלל את השבת, אך הללו סרבו. למרות הסכנה הרבה הכרוכה בכך, החליט רבינו אור החיים שהוא לא ימשיך עם השיירה ולא יחלל את השבת – אף שהדבר כרוך בפיקוח נפש מפני חיות רעות, שודדים ורוצחים שוכני המדבר – רצונו היה לקיים במסירות נפש את דברי הפסוק "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". עם כניסת השבת הגיע למקומו של אור החיים אריה גדול. האריה ניגש לאור החיים, כרע על ידו ורבץ לצדו כל השבת. כמובן ששום מזיק לא ההין להתקרב לרבי חיים ולאריה במשך השבת. עם צאת השבת קם האריה מרבצו, ניגש לאור החיים וכפף ראשו לפניו כמשתחוה ומסמן לו לעלות על גבו. רבי חיים עלה על האריה ורכב על גבו בדהרה עד שהדביקו את בני השיירה.

במבט ראשון בסיפור, נראה שיש כאן ממש איבוד עצמי לדעת. מדבר הוא מקום "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים", סכנת נפשות מובהקת. הפקרות והתאבדות הן פגם בספירת המלכות ש"רגליה יורדות מות". אך באמת כל הסיפור הוא דוקא תיקון המלכות, כיון שהכל נעשה מתוך מסירות נפש לשמירת שבת המלכה. ע"י קיום ה"שבו איש תחתיו" מנע אור החיים הקדוש את "רגליה יורדות מוות" של המלכות, ואדרבה פעל בטול יצר האיבוד עצמי לדעת (ואולי פעל זאת גם על כל ישראל). בכלל, כל הסיפור הוא מלכותי: אריה – החיה הכי מלכותית – יושב ושומר על אור החיים כל השבת – שהיא עצמה ספירת המלכות, משתחוה אליו ומרכיב אותו על גבו. בדומה לשלמה המלך – עליו מספרים חז"ל (קהלת רבה ב, כט) שהיה לו נשר גדול שמטיס אותו לכל מקום שהוא רוצה.

בסיפור הקודם האריה ברח מאור החיים בגלל קדושת הברית, אבל בסיפור הזה האריה משרת אותו וממליך אותו. בקבלה יש מושג שנקרא ריו עליון ו-ריו תחתון, אריה של יסוד ואריה של מלכות. גם כאן יש שני אריות – בסיפור הראשון אור החיים הוא משיח בן יוסף שנלחם באויבי ישראל – יסוד ובסיפור השני הוא משיח בן דוד – מלכות.

 

  • הדפסה