יש דין ויש דיין – החוזה מלובלין

אחד מתפקידיו של רבי הוא להחדיר בלִבות בני ישראל שהעולם אינו הפקר, וכנגד האמירה ש"לית דין ולית דיין" ממחיש הרבי שיש ויש. 

 

הרה"ק ר' יעקב יצחק הלוי הורוויץ, "החוזה" מלובלין, נולד בשנת תק"ה בפולין. הוא היה תלמידם של הרה"ק ר' שמעלקע מניקלשבורג והרה"ק המגיד ממעזריטש, ואחרי הסתלקותם נדבק ברה"ק ר' אלימלך מליז'ענסק והפך לתלמידו המובהק. הוא התיישב בעיר הגדולה לובלין והקים בה את חצרו, שהמונים נהרו אליה. נודע כגאון וקדוש וכבעל ראיה רוחנית מופלאה בעטיה כונה בשם "החוזה". מסופר שאת עיניו הצופיות קיבל במתנה מרבו רבי אלימלך. עסק הרבה בקירוב הגאולה וביאת המשיח. החוזה שלח את בכירי תלמידיו להפיץ את תורת החסידות בכל רחבי פולין וגליציה, וביניהם "היהודי הקדוש" מפשיסחא, רבי אורי "השרף" מסטרליסק, רבי נפתלי מרופשיץ ועוד רבים. בערב שמחת תורה תקע"ה נפל מחלון ביתו בנסיבות פלאיות ועלומות, תוך כדי שמסר את נפשו על פעולות רוחניות לדחיקת הקץ והבאת משיח צדקנו. בעקבות הנפילה הקשה שכב החוזה על ערש דווי קרוב לשנה, עד שהסתלק ביום תשעה באב תקע"ה, ומנוחתו כבוד בעיר לובלין.

שני חסידים סוחרים היו לו לחוזה שבאו לשהות בצל קורתו. כעבור מספר ימים, באו להפרד מהחוזה ולקבל את ברכת הדרך. "מדוע אתם יוצאים בשעת לילה?" שאל החוזה, "אדם צריך לבוא בכי טוב ולצאת בכי טוב, מוטב שתמתינו לבוקר". החסידים הסבירו לרבי שעליהם לצאת בהקדם כדי להספיק לסגור עסקה חשובה. החוזה שמע ולא ענה והחסידים יצאו לדרך. באמצע השביל, ביער עבות, אבדו החסידים את דרכם. כעבור זמן מה ראו החסידים מרחוק נקודת אור, בית בלב היער. שמו החסידים פעמיהם לכיוון הבית, וכשנכנסו ראו להפתעתם שבמקום נערכת חתונה יהודית. בראש השולחן יושב זקן נשוא פנים, וכל האורחים יושבים סביב לשולחן ולא רוקדים. כששאלו החסידים את הנוכחים מדוע לא רוקדים נענו שכולם מחכים לר' משה הבדחן שיבוא ויאמר דברי בדחנות בטרם הריקודים.

תוך רגע קט הגיע ר' משה הבדחן, נעמד על השולחן והתחיל לומר דברי בדחנות כמנהג ישראל [מנהג ישראל בחתונה להביא בדחן ולשלם לו כראוי, אפילו יותר מהוצאות התזמורת, כדי שישמח את החתן והכלה ואת כל הנוכחים. היו גם צדיקים גדולים שקודם פרסומם היו בדחנים בחתונות, כמו רבי נפתלי מראפשיץ ורבי אייזיק מהאמיל – המשכיל החב"די הנודע, שכן כדי להיות בדחן אמתי, צריך להיות פִקח]. ר' משה הבדחן אומר את דברי הבדחנות שלו, כולם שמחים וצוחקים, קמים לרקוד, ואז תוך כדי הריקודים נפתחת תקרת הבית, יורדת מהשמים יד אוחזת בחרב מלובנת ודוקרת את ר' משה הבדחן בבטן ומשליכה אותו החוצה מהגג.

החסידים נבהלו ולא הבינו מה קורה כאן. כששאלו את המסובים לפשר העניין, ענו להם שכולם מחכים עכשיו לר' משה הבדחן שיבוא ויאמר דברי בדחנות. עברו מספר דקות ושוב מגיע ר' משה הבדחן, כאילו לא קרה דבר, וכל הסדר חוזר על עצמו. בדיחות, צחוק, ריקודים ושוב החרב המלובנת. כך חזר על עצמו המעשה מספר פעמים. החסידים כבר הבינו שיש דברים בגו וכי הם נקלעו למקום של החיצונים וכנראה שזהו עונש משמים לר' משה. בפעם הבאה שנכנס ר' משה, נגשו אליו החסידים ושאלו אותו לפשר העניין, "מדוע מגיע לך העונש הזה?". ענה להם רבי משה "כל חיי הייתי בדחן ובשעת הבדחנות שלי, הייתי מקל ראש עם הנשים בדברי ליצנות וכו', וזהו העונש שלי. אבל אמרו לי", שאל הבדחן, "כל היושבים כאן, כולל הזקן נשוא הפנים, הם שדים, ואילו אתם בני אדם מן היישוב – מי אתם?". נענו החסידים ואמרו לר' משה שהם שני סוחרים מחסידי החוזה מלובלין שנקלעו לכאן בדרך. מששמע ר' משה שהם חסידי החוזה, התחנן בפניהם שכשיצאו מן המקום הזה ילכו חזרה לרבם ויבקשו ממנו שיעורר רחמים על נשמתו, שיסיים כבר את תיקונו.

כך היה – החסידים יצאו מהבית ומיד מצאו את עצמם על דרך המלך. במקום להמשיך לעסקיהם, שמו פעמיהם בחזרה ללובלין, לרבי. כשהגיעו סיפרו מיד לרבי אודות כל הקורות אותם והתיקון שבקש ר' משה לנשמתו. הרבי עשה מה שעשה לתיקון נשמת הבדחן ולחסידים פנה ואמר, "דעו לכם שכל מה ששלחתי אתכם למקום הזה היה בשביל סיבה אחת, שתדעו ש'אית דין ואית דיין' בעולם.

זהו לא סיפור חסידי סטנדרטי, אלא סיפור מלא גבורה. אכן, אחד מתפקידיו של רבי הוא להחדיר בלִבות בני ישראל שהעולם אינו הפקר, וכנגד האמירה ש"לית דין ויש דיין" ממחיש הרבי שיש ויש. פגם הבדחן היה בשמירת העינים ושמירת הברית – שני עניינים שהם אולי הכי מהותיים אצל החוזה. לכן, מן הסתם, שלח אותם החוזה לראות דווקא את המעשה הנורא הזה, על מנת שיחרט אצלם בעומק שיש דין ויש דיין בעולם – וזו מידת גבורתו של הקב"ה. כתוב שבית דין של מעלה יושב בהיכל הזכות, ההיכל השייך דווקא לספירת הגבורה, מידת הדין. שם ההיכל – היכל הזכות – מלמד על תכלית הדין, לזכך ולזכות את האדם על מנת שיהיה בסופו של דבר זך ונקי.

לפני תקופת הבעל שם טוב נהוג היה ללמוד הרבה בספה"ק 'ראשית חכמה', והפרקים בהם מתאר הספר את הגיהנם היו כל כך מפחידים עד שגרמו לחלק מהאנשים לשקוע במרה שחורה ואף לשיגעון. לכן היו צדיקים שאסרו ללמוד בספר הזה, בפרט בחלקים שמתארים את עֹנשי הגיהנם. כאן אנחנו מוצאים גישה חסידית ללימוד המוסר החשוב של "יש דין ויש דיין" ולפעולתו על האדם. אין צורך שנראה או נדמה לעצמנו את שבעת מדורי הגיהנם, די לנו בקריאת הסיפור – שכל אחד יִקח ללִבו.

מי בעיקר צריך לדעת ש"יש דין ויש דיין"? כנראה הסוחר הנאלץ לצאת באמצע הלילה – ולא ב"כי טוב" – לצרכי מסחרו. כנראה שבעיקר למי ששקוע בחושך העולם הזה וטרדותיו – ואינו זוכה לשכון תדיר בהיכלות "תורה אור" בהם נוכחות ה' בהירה – יש להראות ולהזכיר זאת, כדי שישמור את עצמו בדרכי חייו.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION