רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב - רק לא רבי

רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, מגדולי תלמידי הבעש"ט, מלמד אותנו כיצד לברור מהשררה עד הקצה האחרון. רק מי שזו החויה הפנימית שלו, הוא שראוי בסופו של דבר להנהיג את הרבים.

 

רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, המכונה גם "המגיד מזלוטשוב", נולד בשנת ה'תפ"ו לאביו רבי יצחק מדרוהוביטש. רבי יצחק התנגד תחילה לבעל שם טוב, אולם אחר כך הפך למעריצו ושלח אליו את רבי יחיאל מיכל, שהיה לתלמידו ואף שימש אותו שנים אחדות. רבי מיכל הלחין ניגונים נפלאים, כשהמפורסם שבהם נקרא "התעוררות רחמים רבים". בשעת פטירתו ביקש הבעש"ט מתלמידיו לשיר ניגון זה, ובסופו הבטיח לכל אדם שישיר את הניגון הזה בהתעוררות לתשובה, שהוא יצטרף לשירה בכל מקום שיהיה ויעורר עליו רחמים רבים לפני ה'.

היה הראשון מבין צדיקי החסידות שאיחר את זמן התפילה, באומרו: "בדומה לשבט דן, הצועד בסופו של מחנה ישראל ואוסף את האבדות, אוסף אני את כל התפילות חסרות הכוונה ומעלה אותן למקורן".

רוב ימיו חי רבי מיכל בעניות גדולה, ורק באחרית ימיו זכה לעשירות. אז אמר כי העשירות מרחיבה דעתו של אדם לעבודת ה'. הוא התפרסם בכשרון דרשני רב, וכיהן כמגיד מישרים בקהילות ברודי, קאלק, זלוטשוב ויאמפיל. שימש כמגיד בזלוטשוב עד פטירתו וקבורתו ביאמפאלע בכ"ה באלול ה'תקמ"ו.

המגיד מזלאטשוב לא חיבר ספרים, אולם בניו ותלמידיו מרבים לצטט את דבריו בספריהם. מתלמידיו הבולטים: רבי ישכר בער מזלוטשוב, רבי חיים טירר, רבי משולם פייבוש הלר, רבי דוד שלמה אייבשיץ, ורבי מרדכי מנישכיז. בניו היו רבי יוסף מיאמפאלע, אבי שושלת יאמפולה; רבי מרדכי מקרמניץ; רבי יצחק מראדוויל, בעל הספר "אור-יצחק" ואבי חסידות ראדוויל; רבי משה מזוועהיל, מייסד חסידות זוועהיל; רבי בנימין זאב וואלף מזבאריז.

וכך מספר אודותיו ר' שלמה מרדומסק[1]:

פעם אחד הפציר הבעש״ט מאד באחד מגדולי תלמידיו, הוא הרב הקדוש הצדיק ר' מיכלי ז״ל, אשר בני אחת הערים החשובות הפצירו מאד מהבעש״ט לומר לו לקבל הרבנות. ר' יחיאל מיכל לא רצה בשום אופן, עד שכעס עליו הבעש״ט ואמר לו: "אם לא תשמע לדברי אלה, הנה תדע כי אבדת עולמך בזה ובבא!", והשיב לו: "אף אם יהיה נאבד חס ושלום משני עולמים – מכל מקום לא אקבל עלי שררות הרבנות אשר לא נכון לי". אז ענהו הבעש״ט בשמחה: "ברוך אתה לה' וברוך טעמך! זכאי חולקך בגן עדן, כאשר לא התנשא רוחך ולבך על כל דברי אלה. כי אנכי אך לנסותך באתי, לדעת את אשר בלבבך להטיבך באחריתך".

למקרא הסיפור עולה שאלה פשוטה: אם רחוק כל כך רבי יחיאל מיכל משררת הרבנות, כיצד הפך לאחר מכן לרבי ומנהיג?

תשובה אחת היא שבאותו זמן אכן הדבר לא התאים לו, אך לאחר מכן חש ראוי להנהגה וקיבל עליו את התפקיד. אולם מעבר לבחירת העיתוי הנכון, יש לסירוב הסבר פנימי יותר:

הסיפור הובא בידי התפארת שלמה, כדי לתרץ קושיה: מדוע כאשר מונה יתרו את תכונות השופטים, הוא מייעץ לקחת אנשים "חכמים, נבונים וידועים...", ואילו משה רבינו מתאר: "ואקח מכם... אנשים חכמים וידועים", בלא להזכיר את תכונת הבינה. וכך אומר התפארת שלמה: נבונים הם המבינים דבר מתוך דבר, והשופטים לא נהגו ככאלה. מיד כשהוצע להם להיות ראשי ישראל, קיבלו על עצמם את התפקיד בלא להבין שמנהיג אמיתי לא מעוניין להיות כזה. רק מתוך הרגשה אמיתית של צורך אצל הזולת, הוא מגיע למסקנה שמחובתו לפעול. רק כך נעשה למנהיג, למרות תחושתו כי אינו ראוי לכך[2].

בברכת "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה", בן הזוג של השופט הוא היועץ. גם בתפקיד זה ישנה חשיבות רבה להרגשת שוויון בין היועץ והמתייעץ, המניעה אותו לסרב לכל משרה רשמית. בפרט אמורים הדברים כלפי יועץ נפשי, החושף מקומות רגישים בנפשו של המטופל. אם ירגיש היועץ כי כך ראוי ונכון להיות – הוא היודע והמבין, ואילו העומד מולו תלוי וחסר – לא יוכל לייעץ לו עצה אמתית שתחלץ אותו ממצבו.  אם ישכיל היועץ לשמר את הסלידה הראשונית ממשרתו, יוכל לתת עצות נכונות ומתיישבות על הלב.

כמובן שתפקיד הרבנות שהוצע לרבי יחיאל מיכל, כלל בתוכו את הייעוץ הנפשי-רוחני כמרכיב מרכזי. על פי דרך הבעל שם טוב, רבי אמיתי מתקן את נפשות תלמידיו ומקשר אותן למקורן. במיאון הנחרץ שלו, עד כדי מסירות נפש, לימד אותנו הרבי מזלוטשוב עד כמה יש להיזהר מהתנשאות פסולה על הזולת.[3]

אך לא רק יועץ או מנהיג קהילה נתקל בניסיון השררה. כל אחד מאיתנו פוגש בו כאשר הוא מתבקש לייעץ בעניין מסוים, או להדריך מישהו בעל ניסיון פחות משלו. מהי התחושה הראשונה הצפה בליבנו? האם אנחנו מרגישים חוסר נעימות מהצבתנו מעל ראשו של מישהו, או מוחמאים מכך עד בלי די? כך כותב רבינו יונה[4]: "וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחבירו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים". אדם הנדרש לייעץ הוא כנותן צדקה: על המניע היחיד של שניהם להיות אהבה אמיתית לנעזר בהם, ולא רצון להיות עליון עליו.

לעומת ההשפלה שבעצה המתנשאת, אין דבר משמח יותר מעצה נעדרת אנוכיות של חבר טוב. ואכן, מקור דברי רבינו יונה הנזכרים הוא הפסוק במשלי: "שמן וקטרת ישמח לב, ומתק רעהו מעצת נפש"[5]. עצם המחשבה והדאגה שהושקעו בה, מחממות את הלב ומועילות אף יותר מהעצה עצמה. המתיקות שבידידות היא החסד הגדול ביותר.

 



[1] תפארת שלמה לפרשת דברים.

[2] וראה בהמשך דבריו המתוקים, אודות תחושת משה רבינו עצמו באשר להנהגה: "...והנה אח״כ כשבאו אל בני ישראל, כן נאמר שם: 'וידבר אהרן את כל הדברים האלה אשר דבר ה' אל משה', אבל משה לא דבר כלום מפני גודל הענוה שלא מצא עדיין לבו לדבר בראש העם וליקח עטרה עליהם, רק אל פרעה דברו שניהם כמ״ש 'ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה'. ולבסוף גם ע״ז התלונן משה 'למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני'. ר״ל בוודאי אני החייב בדבר שלא שמע פרעה אלי כי אינני ראוי לשליחות גדול כזה".

[3] כך התבטא רבי אורי מסטרליסק, כי "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל יהיה רבי וצדיק מפורסם", על משקל "נח לו לאדם שיפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", משום שבפרסומו של אדם לרבי וצדיק יש משום הלבנת פנים כלפי שאר הציבור, שאינו עומד בדרישות הגבוהות שהוא מציג בהתנהגותו.

[4] שערי תשובה ש"ג, נד.

[5] משלי כ"ז, ט.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION