חשון: ברכת הגשם

על גשמים, פרנסה וצדק חברתי

 בחודש חשון מתחילים לבקש "ותן טל ומטר לברכה" (בתאריך ז' חשון). נוסח זה, הנקרא "שאלת גשמים", משובץ בתפילה ב"ברכת השנים", העוסקת בשפע לו זקוק העולם כדי להתקיים. שהרי, המים חיוניים לחיי האדם ולסיפוק כל צרכיו, וכלשון חכמינו: "מתוך שהיא פרנסה, לפיכך קבעוה בברכת פרנסה". מתוך ההקשר של בקשת גשמי ברכה נתבונן מזוית נוספת על סוגית הפרנסה, הכלכלה והצדק החברתי:

גשם, שלום, משכן

כפי שפתחנו, הגשם אינו רק תופעת טבע, אלא סמל לפרנסה ושפע גשמי בו אנו מתברכים מן השמים. יתר על כן, חז"ל אומרים ש"גדול יום הגשמים" גם בהיבטים רוחניים ("גדול יום הגשמים יותר מתחית המתים... כיום שנתנה בו תורה... כיום שנבראו בו שמים וארץ" ועוד). מכך מובן שבירידת הגשם יש ממד פנימי שמעבר לפרנסה הגשמית. ניתן לתלות זאת בכך שהגשם (וכל מחזור המים) הוא בעצם תופעה של חיבור שמים וארץ, חיבור של הרוחניות והגשמיות. אם כן, היחס לפרנסה ולשפע הגשמי אינו יכול להתמצות במושגים ארציים, ועליו להתבסס גם על ערכים שמימיים, ערכים מוסריים ואלוקיים המוגדרים היטב בשפתה המדויקת של פנימיות התורה..

את ההתבוננות בערכים הנוספים המשיקים לתחום הכלכלי נפתח ברמז נחמד: ה' מבטיח כי כאשר נלך בחוקותיו נזכה לכל הברכות להן אנו זקוקים. הברכות בפרשת "בחקתי" מתחלקות לשלוש ברכות עיקריות, שביחס לכל אחת מהן נאמר "ונתתי" – "ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם". אמנם, כל הברכות כלולות בגשם, שהרי המלה גשם היא בעצם ראשי התיבות של כל שלוש הברכות – גשם, שלום, משכן!

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, הסביר כי המציאות מורכבת משלשה רבדים, המכונים עולמות-נשמות-אלוקות: ממד העולמות כולל את כל המציאות הגשמית הנראית לעינינו. ממד הנשמות הוא התודעה הפנימית של הבריאה, הבאה לידי ביטוי בנשמותינו שלנו, החיים בתוך העולמות. ממד האלוקות הוא ההתגלות של ה' יתברך, הבורא את העולמות ומתגלה אל הנשמות. התיקון השלם הוא איחוד כל הממדים, כאשר העולמות נפתחים כלפי מעלה, האלוקות מתגלה במציאות התחתונה והנשמות מתחברות זו לזו ומשמשות גשר בין העולמות לאלוקות.

שלוש הברכות שהוזכרו, גשם-שלום-משכן, הן בעצם שלמות הברכה בכל שלושת הרבדים הללו: הגשם, המסמל שפע כלכלי, הוא ברכת ממד העולמות. השלום הוא התאחדות הנשמות זו עם זו. ענינו של המשכן הוא גילוי האלוקות בתוך המציאות התחתונה. כל הברכות כלולות בגשם, משום שהמטרה היא ירידת המטר מן השמים אל הארץ – התגלות הרבדים העליונים, הנשמות והאלוקות, בתוך המציאות הגשמית של העולמות.

כלכלה משגשגת, צדק חברתי, יעוד אלוקי

תמונת העולם התלת-ממדית, המורכבת משלושת היעדים-הממדים גשם-שלום-משכן, מאפשרת לנתח בצורה נכונה את המציאות היום:

לאחר ברכת "ונתתי גשמיכם בעתם" מפרטת התורה את השגשוג והשובע הבאים בעקבות הגשמים. אמנם, לעם ישראל לא די בשגשוג כלכלי, והוא זקוק גם לברכת "ונתתי שלום בארץ" – "שמא תאמרו, 'הרי מאכל, הרי משתה, אם אין שלום אין כלום!' תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול כנגד הכל". לכן, למרות השגשוג הכלכלי היחסי השורר בארץ קיים חוסר שביעות רצון מהפערים החברתיים ומאופן חלוקת המשאבים. חסר השלום בין הנשמות, האחדות שתאפשר לשפע לזרום ולהתחלק בצורה הנכונה.

[באופן לא מפתיע, מובילי המחאה החברתית נוטים גם לערב אותה עם דרישה לשלום בין העמים, אך חשוב להדגיש כי תפיסת השלום שלהם הפוכה מתיאור התורה ל"ונתתי שלום בארץ" – תיאור של בטחון אישי הנובע מתוך עוצמה ונצחון על אויבי ישראל, ולא מתוך כניעה והתפשרות.]

אמנם, גם מי שהצליח לעלות מתחום הגשם-העולמות, הרואה את חזות הכל ברווחיות ושגשוג כלכלי, ולהגיע לתחום השלום-הנשמות ולדרישת סולידריות חברתית, עדיין תקוע באמצע הדרך. כדי שנגיע לשביעות רצון ממציאות מבורכת עלינו להוסיף עוד קומה אלוקית – צריך לבסס את החיים של הפרט ושל הכלל על יעוד אלוקי של השראת השכינה בישראל. כאשר אין יעוד אלוקי לעם ישראל, מוקד החיים נעשה בהכרח גשמי-כלכלי. אז גם הצדק, המוסר והסולידריות החברתית שוקעים ומתמצים בתביעה לחלק את העוגה בצורה שויונית יותר, שאינה אלא צעקת 'מגיע לי' אינטרסנטית.

מהמרכז אל הפריפריה

והנה, בהקשר של בקשת הגשמים, בו פתחנו, שלוש הקומות של גשם-שלום-משכן מצטיירות כמעגל המתפשט מן המרכז החוצה:

את הגשמים מתחילים לבקש ב-ז' בחשון. מדוע נקבע יום שרירותי לכאורה, בחודש סתמי ונטול חגים, כיום בו מתחילים לבקש את הגשם? חישוב התאריך מתבסס על חג הסוכות, בו נידון העולם על שפע המים בהם יזכה במשך השנה. עם סיום החג, כאשר אנו נכנסים לבתינו המוגנים, ראוי היה לבקש גשם. אמנם, מכיון שבחג הסוכות עלו כל היהודים לבית המקדש, ועם סיומו הם יוצאים חזרה לביתם, יש להמתין שיגיעו בשלום ולא יירטבו בדרך מגשמי הברכה. לכן מחכים חמשה עשר ימים מסיום החג, עד שהיהודי האחרון יגיע לקצה המרוחק של ארץ ישראל המובטחת – נהר הפרת. רק כאשר מגיע היהודי הרחוק ביותר לביתו, ב-ז' בחשון, מתחילים להתפלל על ירידת הגשמים.

כלומר, הכל מתחיל מבית המקדש, "משכני בתוככם". בסוכות מתקיימת במקדש "שמחת בית השואבה" שממנה שואבים השראה אלוקית של רוח הקודש כיצד למלא את יעודנו במשך השנה. כאשר עם ישראל מתאחד בשמחה רבה, תוך הדגשת היעוד האלוקי המשותף והשליחות האישית הנגזרת ממנו לכל פרט, יש שלום אמת בין הנשמות. השלום מתבטא באופן מוחשי בסולידריות בין כל יושבי הארץ, כאשר גם יושבי המרכז אינם מתחילים להתפלל על הגשם לפני שכל תושבי הפריפריה מגיעים בשלום לביתם (וכפי שהוזכר, החוסן הפנימי של העם מקנה לו עוצמה בטחונית ושלום אמת השורר בכל גבולות הארץ המובטחת, "מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת"). כאשר המקדש נמצא במרכז, והשלום שורר בין הנשמות, נתפס השפע הכלכלי כנובע מברכת ה', וממילא לא כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי למימוש היעוד שלנו. רק אז מגיע הזמן להתפלל לשפע של גשם וברכה המומטרים על כולם באופן שוה.

לפתוח את הבית לשמים

ולסיום, עוד הערה על "מחאת האוהלים": אוהל הוא כינוי לביתו הפרטי של האדם. כך, החזרה מההתכנסות בבית המקדש מתוארת בפסוק "ופנית בבקר [שלמחרת החג] והלכת לאהליך" (וגם המאיסה בבית המקדש כמרכז האלוקי שלנו מתוארת בפסוק "איש לאהליך ישראל").

הסדר שתואר ביחס לעם ישראל כולו, נכון גם לכל בית פרטי: משפחה זקוקה לקיום כלכלי בכבוד, אך לא די בכך. "טובה פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ושפע כלכלי אינו שווה מאומה אם חסרים שלום בית ואהבה. בניגוד לקשר המבוסס על משיכה והתרגשות הנחלשות והנשחקות עם הזמן, תחושת יעוד אלוקי משותף מבססת את השלום והאהבה בבית לטווח ארוך. הרגשת בני הזוג שנועדו זה לזו, שה"שכינה ביניהם" ושיש להם תפקיד משותף בחיים ממלאת אותם שמחה, מגשרת על פערים ביניהם ומכניסה את הקשר הזוגי לדינמיקה של התפתחות והתקדמות מתמדת.

אמנם, השקיעה בחיי היום יום, טרדות הפרנסה וניהול הבית, עלולה לשחוק את השלום והאהבה ולהשכיח את המטרות הגדולות. לכן צריכים לצאת מהבית ל'מחאת אוהלים'. חג הסוכות, בזמן האסיף החקלאי, הוא התזכורת השנתית לכך שבית ושפע כלכלי אינם חזות הכל. אך הסוכה, בניגוד לאוהל, פתוחה לשמים, מרוממת מבט לכוכבים המנצנצים מתוך הסכך. הסוכה היא מעין בית מקדש מעט, בו נפתחים שוב אל היעוד האלוקי ומרעננים את האהבה והשלום ב"סוכת שלום". רק אז, "אחרי החגים", ניתן לחזור בכוחות מחודשים למציאות החולין, 'לאוורר' אותה ולפתוח בה פתחים לברכת ה' המומטרת עלינו מן השמים.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION