מלקקים דבש

על חודש חשון המריר-מתוק

 

האר"י הקדוש לימד שלכל אחד מחודשי השנה יש 'צירוף' מיוחד של שם ה' המפורש, שם הוי' (י-ה-ו-ה), הרמוז באחד מפסוקי התנ"ך. כעת נקרא שני פסוקים בפרשת כי-תבוא "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" – ראשי התבות ברצף המלים "ודבש היום הזה הוי", יוצרים את הצירוף וההי, הוא הצירוף של חודש חשון.

הדבש הפותח את הרמז נמצא גם בשם החודש עצמו: המילה חשון מורכבת מאותיות מקיפות, חן, ואותיות פנימיות שו השוות בגימטריא דבש כלומר חשון הוא דבש במסגרת של חן, מתיקות מוצאת חן. מה כל-כך מתוק בחשון? האם לא אכלנו כבר את כל הדבש עם התפוח בראש השנה ובפרוסת 'המוציא' במשך החגים? עכשיו הגיעו ימי החול המרירים! אכן, הסוד של חשון הוא להמתיק את המרירות עם כל הדבש המתוק שהפקנו בתשרי. חשון נקרא גם מר-חשון, רמז למרירות שאותה ממתיקים בכפית דבש.

בהקשר זה, המקובלים אומרים שהדבש של ראש השנה רמוז במלה שופר, כאשר שו = דבש (ואותיות פר הן "פר דינים" שאותם צריך להמתיק). והנה אותיות שו חוזרות בחשון שכולו מלא דבש. ניתן להמשיך בדרך הרמז: נחליף את שו בדבש, במקום חשון נקבל חדבשן וכעת נשנה את סדר האותיות והנה לנו בן חדש – רמז יפה לכח הלידה בחודש חשון, ומתאים לשנה הנוכחית תהא שנת פריון!

מתוק מדבש

בחשון חוזרים לחבוש את ספסל הלימודים. גם זה צריך להיות מתוך שמחה ומתיקות. כך נוהגים כשמכניסים את הילדים ללמוד תורה (ב'חדר') למרוח דבש על האותיות ולטעום מהן. כלומר, אצלנו בהחלט תלקקו דבש! תלמדו את דברי התורה המתוקים מדבש ונופת צופים. אצל המבוגרים, הפותחים את 'זמן חורף', אפשר לוותר על מריחת הדבש בפועל, כי כבר למדנו לטעום את התורה המתוקה בעצמה.

הדבש פונה כמובן לחוש הטעם, אבל החוש המיוחד של חשון בקבלה הוא דווקא חוש הריח! כלומר, מדובר במתיקות שאפשר לטעום וגם להריח, חגיגה של חושים, כמו האתרוג מסוכות שיש בו טעם וריח, ויש שהופכים אותו למרקחת אתרוגים טעימה וריחנית לחודש חשון.

מהיכן הגיע הדבש בפסוק? הוא מסיים את תיאור הברכה והשבח של ארץ ישראל, "ארץ זבת חלב ודבש". ארץ ישראל היא המקום הטבעי שלנו, בה אנו מוזמנים לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", "להתענג על ה'", לשמוח בתורה ובמצוות ולחוש טוב-טעם, חלב ודבש. כך נאמר גם על "תורת ארץ ישראל" שהיא טובה ונעימה, לימוד התורה בארץ מוקף באווירת מתיקות וחן.

דבש במרדף

כאשר יונתן בן שאול המלך נלחם בפלשתים, הוא התעייף במהלך המרדף ולפתע נתקל ב"יערת הדבש"[1]. הוא טעם מן הדבש ומיד אורו עיניו וכוחותיו התחדשו להמשיך בקרב. העייפות והתשישות מכהה את הראייה הנכונה, ואילו הדבש מחדד ומדייק את הראיה.

גם כאשר אנו טועמים מהדבש של לימוד התורה, העיניים שלנו נפקחות לראות. זהו הרמז בצירוף המיוחד שמחבר את שני הפסוקים "ודבש היום הזה הוי'" – כאשר טועמים דבש רואים את אור "היום הזה", הוא האור של שם ה' הנמצא בכל מקום.

שימו לב שברצף המלים "ודבש היום הזה הוי'" רמוז שם ה' שוב ושוב, רק צריך להאיר את עינינו ולראות: המלה "ודבש" שווה בגימטריא 12 פעמים הוי'. המלים "היום הזה" שוות בגימטריא 3 פעמים הוי'. ולבסוף המלה הוי' עצמה! ובסך הכל, 16 פעמים הוי'. מעניין ששם החודש, חשון, שוה 14 פעמים הוי'. לראות את ה' בכל מקום. והנה רמז יפה לשנה שלנו – חשון ועוד ודבש היום הזה הוי' = תשפ!

ירח דבש

אחד הרמזים החשובים במלה דבש הוא בגימטריא דבש = אשה. ממילא, המלה חשון מכילה בתוכה אשה (=שו) בתוך מסגרת של חן. כלומר חשון הוא זמן מתאים לזוגיות מושלמת – האיש והאשה מוצאים חן האחד בעיני השני. זהו גם מתכון לכבוד הדדי, "אשת חן תתמוך כבוד". כיון שהכל טבול בדבש, נציע לזוגות, הצעירים וגם הותיקים, להפוך את חשון לירח דבש ולחדש את האהבה. לתוספת יוקר, דבש הוא ראשי תבות דוד בת שבע, הזוג המושלם (ורק להיזהר לא לאכול את הדבש לפני זמנו)!

חן הוא תחושת התאמה, ומתאים במיוחד לתופעות של התאמה סימטרית כמו בפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'" (שקוראים בחודש חשון) – נח הופך לחן. חז"ל אומרים[2] שיש שלש דוגמאות מובהקות של מציאת חן, "חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו" – המקום בו אנו גרים מוצא חן בעינינו, האשה מוצאת חן בעיני בעלה (גם אם בעיני חברותיה היא לא מלכת היופי...), והחפץ שקנינו מוצא חן בעינינו. כך בחתונה שרים "כלה נאה וחסודה" גם לכלה בעלת מום, כי ודאי יש בה חן פנימי המתגלה במיוחד לבעלה, ואת החן הזה צריך להמשיך בכל חיי הנישואין.

מציאת החן מחזירה אותנו לחוש הריח של חשון, שכן ריח טוב מבטא מציאת חן, כמו בביטויים "ריח ניחוח" ו"נחת רוח" שיש בהם שילוב בין ריח לחן. בגמרא[3] נאמר שהרגשת הטעם והריח בפירות תלויה בתכונת הטהרה (החל מטהרה גופנית כפשוטה). כהוכחה מובא הסיפור על רב הונא שהחזיק "תומרתא דחנוניתא", תמר ריחני מזן מיוחד, וכאשר פגש בבנו הרגיש הבן בתמר לפי הריח, ואמר לו אביו "טהרה יש בך". בהקשר שלנו, התמר הוא מקור הדבש בתורה (בשבעת המינים), וכן שלשת הדברים המוצאים חן, מקום אשה מקח = תמר! לסיום, חוש הריח מציין את אישיותו הפלאית של  המלך המשיח, "והריחו ביראת ה'"[4] – בחוש עדין, טהור ומדויק, הוא מזהה התאמה ורגיש לכל זיוף, והוא זה שילמד אותנו איך למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.



[1] שמואל-א פרק יד.

[2] סוטה מז, א.

[3] סוטה מט, א.

[4] ישעיה יא, ג. סנהדרין צג, ב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION