ראשית חכמה...

מתי טוב לפחד ומתי לא – על מדת היראה לחודש תמוז

 

האם טוב לְפַחֵד? כולם יודעים לצטט-לשיר "והעיקר לא לפחד כלל". הפחד כובל ומשתק, והקללה של הגלות היא לפחד מקול עלה נדף... זה נכון, אבל פחד-יראה הוא גם אחד הכוחות העיקריים בנפש האלוקית, הקשור במיוחד לחודש תמוז. אכן, יש 'יראה טובה' ויש 'יראה רעה', ואנו נתחיל ביראה הטובה: "את ה' אלהיך תירא".

כך יונה הנביא מציג את עצמו "עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא" – התואר הרווח של היהודי המאמין הוא דוקא ירא שמים. ודאי שיש לנו אהבה גדולה, "ואהבת את ה' אלהיך", אבל ביראה יש משהו יותר בסיסי וראשוני, זוהי "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה" (לשון ספר התניא) – "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'".

בלי פזיזות

אז מהי היראה? ממה בדיוק יראים? אפשר לפחד מעונש, יראת העונש. אבל זו מדרגה פחותה, כמו ילד קטן שמתנהג יפה רק כדי לא להענש. בכל זאת, לפעמים גם אנו הגדולים 'נופלים' לדרגה של ילדים קטנים וברגעים כאלה של 'קטנוּת' כדאי להזכיר לעצמנו שיש גם עונש, יש דין ויש דיין. זה נקרא לקיים מצוות "שלא לשמה" – גם זה משהו, אבל בהחלט לא התכלית.

היראה הטובה היא יראת חטא. כמו 'ועדת ביקורת' פנימית של האדם: האם המעשה שלפני הוא נכון, או אולי יש בו החטאה של המטרה... בצורה הכי עדינה, יראת חטא בוחנת כל דחף ובודקת האם הוא טוב או שמא יש בו פזיזות, אימפולסיביות, שיכולה להרוס. והנה השבט של חודש תמוז הוא ראובן וזו בדיוק נקודת התורפה שלו: "פַּחַז כַּמַּיִם", פזיזות שבגללה איבד את הבכורה! התיקון הוא ביראת-חטא, שהיתה מצילה את ראובן מהמעשה שלו, לעצור בגבורה ברגע הנכון (היראה היא הפנימיות של מדת הגבורה, יראה = גבורה).

באמת, כל החטאים הגדולים בתנ"ך נובעים מפזיזות כלשהי: אם אדם וחוה היו ממתינים עד שבת, היו רשאים לאכול מפרי עץ הדעת, הבעיה היא שהם לא התאפקו. גם חטא העגל – החטא של חודש תמוז – התחיל בכך שלא היתה סבלנות להמתין עוד יום אחד למשה רבינו. גם בחטא המרגלים בתקופת תמוז – בני ישראל נחפזו להסיק מסקנות מדברי המרגלים ולבכות, מבלי לחשוב פעם נוספת. ולבסוף, חטא דוד ובת-שבע: אם דוד היה ממתין בסבלנות הוא היה מקבל את בת-שבע בדרך הנכונה, כי היא ראויה לו מן השמים.

יראה מאהבה

ראינו שהיראה היא הראשית ואחריה באה האהבה, כמו שהאותיות האחרונות במלה יראה הן הראשונות במלה אהבה.כעת,נחשוב על מישהו שאהבת ה' בוערת בו (כמו שצריך להיות), "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ומה עם היראה? היא ממשיכה ללוות, בת זוג משלימה לאהבה. כך נאמר בספר הזוהר ש"דחילו [יראה] ורחימו [אהבה]" הן שתי כנפיים שבעזרתן האדם ממריא עם למוד התורה וקיום המצוות. נסו לעוף עם כנף אחת...

יותר מזה: נתאר לעצמנו זוג אוהבים שביתם מלא שלום, שמחה ואור. איזו יראה נמצאת שם תמיד ברקע? החשש שמא, חס ושלום, משהו יקלקל ויפגום את האהבה! זו יראה שהמניע הפנימי שלה הוא אהבה טהורה – יראת חטא מתוך הכרה שהחטא פוגם את חבל-ההתקשרות שלנו לה'. אכן, יראת ה' היא מצוַת-עשה בתורה, וכל מצוות עשה הן ביטוי של אהבה (לעומת מצוות לא-תעשה שהן מתוך יראה)! כלומר, עצם היראה היא טבע יהודי טהור, ומצות היראה היא היראה שבתוך ומתוך האהבה.

האהבה היא אור גדול, ואילו היראה-שבאהבה נוגעת גם בפרטים הכי קטנים ושומרת על האהבה מטעויות, מתוך רגישותמדויקת לזולת. בכלל, רגישות היא כמו מלה נרדפת ליראה.

לפחד? רק מה'

נחזור לסיסמה "לא לפחד כלל". כך אמר רבי נחמן מברסלב, אבל זו כבר מסורת משפחתית: הסבא של הסבא של רבי נחמן היה רבי אליעזר, והוא אמר לפני מותו לבנו הקטן ישראלי'ק: אהוב כל יהודי ואל תפחד משום דבר בעולם, רק מה' יתברך בלבד. הצוואה הזו נתנה כוח לילד להתגבר על דברים מפחידים מאד שנקרו בדרכו, וכאשר גדל והיה לרבינו ישראל בעל-שם-טוב הוא הנחיל את העיקרון הזה לכל עם ישראל.

בכל מפגש עם דבר-מה, התגובה הראשונית של הנפש היא יראה-רתיעה. אם כן, זהו הבְּכוֹר שבתוכנו – כמו ראובן הבכור – והרי את הבכור והבִּכּוּרִים נותנים לה'. מה הכוונה? כך מלמד הבעל-שם-טוב: צריך להעלות את היראה לשורשה. כלומר, כשפוגשים משהו מפחיד יש לחשוב שהמקור לעוצמה שבו הוא רק מה', וממילא אין מה לפחד ממנו, אלא רק מה' – ולא לחזור על הטעות של המרגלים שפחדו מהענקים... כך אנחנו מחזירים את היראה לשורש הטוב שלה, נותנים את הבכור לה'.

היראה הטובה היא של מפגש ראשוני עם ה', כמו שנאמר על מעמד הר סיני שמטרתו ש"תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". המפגש עם ה' הוא תמיד "בפעם הראשונה", ותמיד יש יראה נשגבה מפני גדולתו האין-סופית.

ולסיום, היראה קשורה לחוש-הראיה של חודש תמוז, כמו שראובן נקרא על שם הראיה ("כי ראה ה' בעניי"). ראיה פנימית היא תכונת החכמה, מפגש ישיר וודאי עם האמת, והרי "ראשית חכמה יראת ה'" – הראיה הופכת את סדר האותיות והנה היא יראה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION